דייט עם קרן נעים

האמנית המוערכת קרן נעים מובילה בשנים האחרונות סצינה של תרבות ואמנות במושבה. היא שבכלל תכננה לנסוע לגואה הגשימה את חלומה דווקא בפרדס חנה.

״החלום היה להקים בארץ בית וסטודיו ברוחו ומהותו של GoART ארמבול- מרחב יצירתי לריפוי ולחיבור בין תחומי אמנות ובין בני אדם. אממה שישראל אינה הודו ופרדס חנה היא לא גואה אבל… מצאתי כאן קהילה שבה אני חשה שייכת, קהילה השופעת יצירתיות, תרגול ורצון להתפתחות ולהיטיב עם כדור הארץ ובני האדם החיים על פניו, אני מאמינה שרק ביחד נוכל לעשות שינוי לטובה. בשבוע הבא תפתח לקהל את הסטודיו שלה במסגרת ״אמנות במושבה״.

״האירוע מתקיים ב 7-8-9/4, סופשבוע שבו יחד עם עשרות אמנים מתחומי אמנות רבים, אני פותחת את בית GoART והסטודיו האגדי לכל האורחים והמבקרים הרבים שיגיעו מהאזור ומרחבי הארץ לחגוג אמנות איתנו, במושבה הכי ססגונית ומיוחדת בארץ. אני מרגישה שזה הרגע הגדול שלו חיכיתי. כבר שלוש ומשהו שנים אני כאן בבית הזה, בסטודיו הזה, בחלום הזה שנקרא בישראל: "בית GoART פרדס חנה".

קרן נעים, אמנית רב תחומית, ציירת, צלמת, עובדת בחומרים שונים, גם כותבת. ״בהכשרתי אני מורה לאמנות, בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל וגם מטפלת מוסמכת בשיטת "עוצמת הרכות". השנה מלאו לי 50, אני חיה כבר יובל על פני האדמה, עשיתי ועוד עושה דרך ובשנה זו מוצאת עצמי עושה חשבון נפש על מאיפה באתי? היכן אני היום? ולאן פני?
בשלוש וחצי שנים האחרונות אני גרה בפרדס חנה, אחרי שרוב חיי נדדתי בין בתים ברחבי הארץ והעולם, הפעם התאהבתי במקום ונשארתי.
אני רווקה ואין לי ילדים. בגיל 42 שאלתי את עצמי: אם לא ילדים בגלגול הזה אז מה אני רוצה ומתכוונת לעשות עם כל האנרגיה הזמינה הזאת בחיי? התשובה הייתה: להגשים חלומות.

ספרי על בית הגידול שלך? הילדה שהיית, הרגע שהתאהבת ביצירה ובאמנות?

גדלתי רוב ילדותי בנתניה, אבא שירת בצבא קבע בחיל האויר ואיתו נדדנו כל המשפחה כשהייתי בת 5 לבאר שבע ובגיל 14 טסנו לשליחות בטקסס.
הייתי ילדת סנדוויץ' בלעדית למשך 18 שנים, עד שנולד האח הרביעי כשהתגייסתי לצבא. ככזאת הייתי מרדנית ועקשנית ונלחמת על תשומת הלב שלי. מצאתי תמיד דרכים יצירתיות להיות בולטת ושונה אולי מהסיבה הזאת.
כמשפחה טיילנו הרבה בארץ, הלכנו הרבה לים בנתניה, שמאוד אהבתי ועד היום אני מחוברת לחופי נתניה היפים, שהיו לי כמקום מפלט גם בימי נערותי.
הייתי תלמידה חכמה, קולטת מהר ומבינה את הפרינציפ. בשיעורי אמנות ומלאכת יד הייתי רגועה והרגשתי שרואים אותי. כבר ביסודי קיבלתי פרויקטים מעניינים לקישוט הכיתה ובית הספר.

את עולם האמנות המקצועי לראשונה פגשתי בתיכון. למזלי בכיתה י' הייתי נבונה לבחור במגמת הגרפיקה על פני אלקטרוניקה שהיתה מאוד מקובלת אז וגם היתה תחום עיסוקו של אבי ז"ל. במשפחה לא היה רקע לאמנות רק שרבוטים שאני זוכרת שסבי ז"ל היה משרבט לנו מידי פעם על חתיכות נייר. הייתי חלוצה במשפחה שבוחרת באמנות כמקצוע. במגמה זו למדתי ציור, רישום, פיסול, צילום וגם מקצועות העיצוב, עוד לפני עידן המחשבים.
הוקסמתי מהיכולת להביא את רגשותיי לידי ביטוי דרך החומר, בדיעבד אני יודעת שבתקופה סוערת זו של חיי, האמנות היא זו שנתנה לי עוגן והצילה אותי. לעתים אני סבורה שבלעדיה הייתי פורשת מלימודיי. בסופו של דבר יחד עם כל אלה בזכות האמנות, סיימתי עם תעודת בגרות מלאה הכוללת בגרות בציור, בתולדות האמנות ובעיצוב גרפי.

מהו מסלול חייך האמנותי?

תקופת השירות הצבאי שלי היתה מאתגרת! חשתי בזבוז של זמן ופוטנציאל בתפקיד המשעמם שקיבלתי בתור שרטטת. אך למרות הקשיים, גם את השירות הצבאי סיימתי ויצאתי אל החופש המיוחל, אל העולם הפתוח והבטחתו.
את תערוכת היחיד הראשונה שלי הפקתי בגיל 23 ביוזמה אישית ובתמיכתו של החבר המיתולוגי, היא הוצגה בוילה של משפחת מכרים שלנו, בהוד השרון, שפתחו את ביתם עבורי להציג את התערוכה. אירוע הפתיחה היה חגיגי ומשמעותי אבל בסופו של דבר כיוון שלא מכרתי, אחרי כל ההשקעה שלי, של כסף, עבודה ומאמץ על, הייתי מאוכזבת.
בשנת 1994 כתרמילאית בטיול של אחרי הצבא, לראשונה טסתי להודו וביקרתי בגואה. הכול היה פתוח, אחרי תקופת היובש בצבא, נפתחו לי העיניים, כמו גיליתי את עצמי מחדש, נעורה בי התחושה שהכול אפשרי, שיש מקום לחלומות, שאפשר, מותר ואף רצוי להעז ולגעת במה שיש לחיים האלה להציע, פקחתי את עיני לדרכים חדשות ולאפשרויות אחרות ויצירתיות לחיים.

בגואה, התחלתי שוב לצייר והרהרתי בכך שאולי סוד האושר בחיים הוא לעשות ולחלוק את מה שאני אוהבת וטובה בו עם העולם – הציור.
כשחזרתי ארצה מאותו מסע מופלא הגיעה הנפילה הגדולה… איפה החלומות? איפה הכול כולל הכול? ואיפה הקלות, השמחה, היצירה, האינסוף? החלום התערפל ונגוז במהרה אל תוך המציאות החדה והברורה, שבה חזרתי בלי שקל בארנק ובלי עבודה. הוריי האיצו בי להיות מציאותית, להתחיל ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלי. בתוכי הכול רגש וגעש, אך השיבה לארץ הקפיאה את החיות והיצירתיות שבי והותירה רק תסכול אדיר. הקושי לגשר בין ההרגשה העילאית הנפלאה, המדהימה וההיי המטורף שהרגשתי לבין המציאות התובענית, היבשה, של החיים הרגילים שבה "צריך" לעשות רק מה ש"נכון", היה גדול לאין שעור עבורי. נכנעתי. כביתי.
במשך שנים ארוכות מאז אותה הודו, בתוך שגרה אפורה, ישב בדממה ניצוץ קטן של החלום שנצרתי עמוק בתוכי, פנטזיה, מחשבה ואמונה כי הכול באמת אפשרי ושהחיים הם מופלאים מעבר לכל דמיון. חשתי שיש בתוכי עולם עשיר, מלא ויצירתי שאינו בא לידי ביטוי. במציאות היומיומית היה האור הקטן נסתר בחשיכה.
בשנת 1997 התעורר שוב הניצוץ והייתי נחרצת לשוב למסלול האמנות, הייתי בתקופה יצירתית בה ציירתי הרבה וביטאתי את עצמי. השקעתי והצגתי תערוכת יחיד שלי בגלריה עמליה ארבל בתל אביב. בהמשך יזמתי והצגתי עוד שתי תערוכות בפאבים בנתניה.

מאז עברו הרבה מים בנהר שלי, התפתחתי אישית ומקצועית בתחום האמנות עם לימודי התואר ראשון B.ed במדרשה לאמנות, בית ברל, שסיימתי בהצטיינות. היו אלו ארבע שנים אינטנסיביות, של לימודים תיאורטיים ומעשיים באמנות ובהוראת אמנות, בהן פרצתי דרכים לביטוי עצמי, העמקתי בקסם יכולתה של האמנות לאפשר לרוח לבוא לידי ביטוי בחומר ולדבר בשפתה שאינה מילולית, לא ליניארית, לא הגיונית אבל נוגעת.
במשך השנים הללו תרגלתי שעות רבות של מדיטציית ויפאסנה – התבוננות עצמית והגברת המודעות לאמת שחיה בתוכי, דבר שהפך מרכזי באורח חיי ועזר לי מאוד לאיזון בחיי.

בהיותי סטודנטית, הכרתי בחור מניו יורק ואז, בתחילת עידן האימייל התאהבנו בהתכתבות. בהמשך, בחופשת הקיץ עשינו בליינד דייט בברצלונה, שם חרשנו ביחד מוזיאונים של פיקאסו, מירו, דאלי, מוזיאון לאמנות אירוטית, גאודי וגויה ולאחר מכן בניו יורק ב MoMa ב Witney Museum -מוזיאון פילדלפיה, תערוכת פיקאסו אירוטיקס במונטריאול, ובאינספור גלריות. היה מדהים ומעורר השראה לראות ולחוות את היצירות במציאות! השנה הזאת היתה פורייה, יצירתית בצורה יוצאת דופן. לא התחתנו.

בשנת 2005, עם בסיום התואר והסטאז', הרגשתי שאני רוצה להתאוורר, להתחדש ובעיקר להתרחק כדי להתבונן מנקודת מבט חיצונית על חיי. יצאתי למסע סובב עולם, שארך כמעט שנתיים. מארה"ב לתאילנד בואכה אוסטרליה, שם חייתי במשך שנה בוואן שקניתי וארגנתי כבית.

בדרך חזרה לארץ, נסעתי לשלושה חודשים בהודו, שם, אחרי נדודים של שנה וחצי, רציתי לשבת במקום וליצור, להגות, להתנסות בחומרים ולראשונה פתחתי סטודיו ממשי, הדומה במהותו לזה שחלמתי עליו בדמיונותיי מאז הודו הראשונה שלי. הסטודיו ברישיקש 2007 נקרא: "Open Heart Studio For The Art"

החזרה לארץ היתה לי קשה, נדמה היה שאני השתנתי לאין שיעור ופה הכול נשאר אותו הדבר… חייתי רגל אחת פה ורגל אחת שם. עברתי משבר, התקשיתי להסתגל לחיים ה"רגילים" מחדש למרות השכלתי וניסיוני, הייתי מדוכאת והתחלתי לצבור לעצמי חובות ושקעתי בבורות. מה שעזר לי להתחיל להתקרקע ולעשות סוג של שיקום לעצמי, נפשית וכלכלית היו הלימודים ב"עוצמת הרכות", שם למדתי ותוך כדי עברתי תהליכי ריפוי אישיים. הקבוצה התומכת ובעיקר ההתחייבות לשנת לימודים השאירה אותי בארץ.

התהליך בעוצמת הרכות עזר לי לחזור לעצמי, להתחזק באמונה וביכולתי לממש שינוי בפועל. כיום אני מטפלת מוסמכת בשיטה כבר הרבה שנים ותומכת באנשים הזקוקים לריפוי.

בשלב זה חייתי חמש שנים טובות של התמסדות והתקרקעות בהן גרתי בבית קהילתי עם שלוש נשים מעוצמת הרכות, בית שנתן לי בסיס בטוח לצמיחה, עבדתי כגננת מועדונית וכמורה לאמנות לילדי גן מתוקים בעמותת מקהל"ת, ובאשכולות גנים בתל אביב. עשיתי איתם דברים מדהימים באמנות, כמו כן סיימתי קורס מנחי מיכא"ל והנחיתי בני נוער בארץ קורסים אלו למיצוי כישורים אישיים למצוינות. הגלגל הסתובב ואני התייצבתי, הצלחתי ושגשגתי בחיי.

אני זוכרת, איך שוב הבנתי שאמנות עבורי אינה מותרות אלא צורך בסיסי, נטוע ודרך לביטוי ולריפוי עצמי, שביקשה ממני לשוב אלי דרכה.

היו לי המון סיבות טובות למה אני לא יכולה עכשיו כי אין לי זמן, לא כסף לזה וגם לא סטודיו, לכן לקחתי על עצמי מחויבות קטנה: בכל שבוע להקדיש לציור כחצי שעה. כדרך נס, כך שבוע אחרי שבוע, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה, ציירתי עוד ציורים, שהפכו לסדרה יפיפייה של כנפי פרפרים. מחויבות קטנה זו, במבט לאחור יצרו בחיי האמנות שלי את 'אפקט הפרפר'. עם יצירות אלו שנאספו טיפין טיפין במשך ארבע שנים של שיקום עצמי, יצאתי בתערוכה "התרחשות", שהתקיימה בשנת 2014 "בר קיימא" כאירוע רב חושי של אמנות, מוזיקה, וידיאו, טיפולים ואוכל, וציינה את לידתי המחודשת כאמנית. כך המצאתי את עצמי מחדש!

נקודת המפנה בגישה שלי היתה לדעתי, ההחלטה שאני מוכנה מעתה להשקיע באמנות ללא תנאי, לשרת אותה ולתת כל שביכולתי, כולל לשלם מחירים כדי לשים אותה (אותי) במרכז חיי.

בהיותי בת 42 לצערי הבנתי שלא אהיה אמא בגלגול הזה. בנקודה זו שאלתי את עצמי: אם לא ילדים בגלגול הזה אז איך אני מתכוונת להשתמש בכל האנרגיה הזמינה הזאת בחיי? התשובה היתה: להגשים חלומות.

בשנת 2014 החלטתי לממש את החלום, לטוס לגואה לכמה חודשים לממש את האמנות שלי, להשקיע בה זמן נטו ללא הסחות דעת של חיי היומיום השואבים, לתת לה אחיזה במציאות ויפה שעה אחת קודם.

עשיתי את הצעד ושבתי לגואה. הפעם הגעתי ממוקדת מטרה למסע יצירה, מצוידת  בצבעים, מכחולים וחזון אחד בראש: לאפשר לי מקום, זמן וחופש כדי לצלול אל תוך יצירתיות, חופשיה מתלאות היומיום, מהישרדות, ומהסחות דעת.

בעיירת החוף, ארמבול שבצפון גואה, שכרתי בית גדול, יפה ומואר עם גלריה מקסימה. בבית זה חזיתי והקמתי את הסטודיו הפתוח שקראתי לו GoART.

החזון נפתח לתמונה הגדולה יותר והיווה כמקום מפגש ומרחב של יצירה עבורי ועבור אמנים מרחבי העולם ומתחומי אמנות שונים: מוסיקאים, סופרים, זמרים, רקדנים ועוד, שבאו לסטודיו להיפגש, ליצור ולחלוק השראה כקהילה תומכת ומעצימה.

בשובי לארץ הצגתי מספר תערוכות יחיד בתל אביב וכן בגלריה "אמן מורה", באירועים הוליסטים בהם הבאתי את סיפור מסעי כדי לעורר השראה ואת היצירות הרבות אותן ציירתי וצילמתי בתקופת שהותי בגואה.

בשנת 2016-17 פתחתי את בית GoART בארמבול, בשנית, שהיה גם הוא המשך מוצלח לקודמו.

ספרי על הבחירה לחיות וליצור בפרדס חנה

לפרדס חנה הגעתי בשלהי 2018, כאשר שוב הגיעה העונה של גואה ואני הייתי שוב עם השאלה: האם לעשות עונה נוספת של GoART בארמבול? אבל הפעם כבר לא היו בי הכוחות לארוז, לנסוע, להקים, לפתוח ולהניע סטודיו רק בשביל כמה חודשים. החלטתי הפעם למצוא מקום לכמה שנים טובות ולהשתקע, בפעם הראשונה בחיי. למרות שלא הכרתי פה בפרדס חנה כלום, גם אני כמו רבים אחרים נמשכתי למקום הזה ולקסם שהשמועות מספרות עליו.
כשמצאתי לאחר חיפוש ממושך, את הבית שלי בפרדס חנה, נדלקתי מיידית עם החלום והאפשרות להקים בארץ בית וסטודיו ברוחו ומהותו של GoART ארמבול- מרחב יצירתי לריפוי ולחיבור בין תחומי אמנות ובין בני אדם.
אממה שישראל אינה הודו ופרדס חנה היא לא גואה אבל… מצאתי כאן קהילה שבה אני חשה שייכת, קהילה השופעת יצירתיות, תרגול ורצון להתפתחות ולהיטיב עם כדור הארץ ובני האדם החיים על פניו, אני מאמינה שרק ביחד נוכל לעשות שינוי לטובה.
כן, גם מחיר השכירות שונה בתכלית מזה שבגואה, אבל הסטודיו שחיכה לי מאחורי הבית, החצר המדהימה והבית הנעים הדליקו אותי ממש, כל החזון הוצת בי מחדש, ידעתי שאת הבית הזה אני רוצה אך לא ידעתי איך לעשות זאת.
החלטתי להעז ולעשות מעשה! שכרתי את הבית, במטרה למצוא שותפים לדרך שירצו להצטרף למסע הזה איתי. וכך עשיתי.

כבר שלוש וחצי שנים אני מנהלת את הבית, בו גרים איתי בין שניים לשלושה אנשים, ומגיעים לכאן גם אורחים דרך airbnb מהארץ ומרחבי העולם: מסין, מגרמניה, מארה"ב, מדנמרק, מאוקראינה ועוד, מאז הקורונה פחות. הבית בהתפתחות מתמדת ומדמה חיי משפחה או קהילה על בסיס של אחריות אישית ומסגרת כללים שמטרתה לשמור על חיים הרמוניים גם כשכל אחד שונה מן השנייה. בעיני תקשורת ברורה היא שם המשחק. כל זאת תיאורטית בעוד בחיים יש התמודדות מתמדת. חיו פה במשך התקופה נשים וגברים, דתיים וחילוניים, מגילאים שונים, מרקעים שונים, עיסוקים ואורח חיים שונה, המחפשים למצוא שינוי מיוחל. ככה אני זורמת, חיה ומחברת בין עולמות ומנצחת על כל הסימפוניה האנושית הזאת, בסבלנות רבה בקבלה וכבוד לכל אדם באשר הוא. אין ספק שזו חוויה ייחודית, הרפתקה שמאתגרת אותי אך גם מאוד מתגמלת. אני מאמינה שזאת פלטפורמת העתיד. אני עדיין מחפשת את השותפים המושלמים ובינתיים משתדלת להנות מחוויות הדרך!
מאחורי כל היוזמה הזאת נמצא הסטודיו, שמאחורי הבית, הוא גולת הכותרת! הוא הבייבי שחלמתי עליו כל השנים! לשמו ועבורו כל הפרויקט הזה הגיע ואני מוכנה לעשות כל שביכולתי עבור קיומו.

שנים חלמתי על מקום משלי בו אוכל ללמד אנשים אמנות באופן עצמאי והקורונה רק העצימה את הצורך שלי בכך ולאחרונה, בעודי מציירת בסטודיו, התעוררתי וקלטתי שאני, קרן נעים, ברגע זה ממש, חיה את החלום שלי!

חיים של אמן בפרדס חנה. ספרי על שיתופי פעולה בין האמנים ובקהילה

בתור אמנית זה מרגש ומפרה לחיות במרחב של אנשים יוצרים, היחד מאפשר השראה והפריה הדדית. גם תחרותיות קיימת, "פרדס חנה רוויה" כך אומרים, אבל מבחינתי זה לא משנה, כי אני מביאה את מה שיש לי להציע לעולם והוא בהכרח שונה ממה שיש לכל אדם אחר, יש מקום לכולנו ולכל אחד המסע שלו לעבור.
בשנה שעברה, בדיוק בפסח אחרי הסגר השני, יצאתי בפרויקט "פסיפס קהילתי" בו הזמנתי כל מי שרוצה לבוא, להיפגש פנים אל פנים, לקחת חלק ולהדביק בפסיפס של "שלום". את הפסיפס הזה הצבתי בגן האומנויות הקהילתי "אלונים" שהוקם בשכונת נווה אשר.

אני אישית אוהבת ואמשיך ללוות ולתמוך בכל יוצר באשר הוא בהוצאת מעשה יצירתו אם זה ספר דיסק או מופע חדש לדוגמא:
בתערוכות סוף הקורס אותו אני מלמדת בסטודיו: "חופש בחירה באמנות מתוך אינסוף אפשרויות", קורס שבו אני עוזרת לאנשים לשחרר ביקורת ושיפוט ולחזור ליצירתיות, אני יוצרת פלטפורמה קהילתית, שמאפשרת למשתתפי הקורס להציג יצירותיהם הטריות. במקביל אני יוצרת מרחב רב תחומי של שיתופי פעולה בין אמנים כמו: מוזיקאים, צלמים, משוררים, עורכי וידיאו וכו' פלטפורמה זו משרתת את היוצרים שרוצים 'להשתפשף' עם קהל או להיחשף לקהל חדש ואוהד ולקבל קרדיט על עיסוקם האמנותי. זוהי מתכונת של WIN WIN כי כולנו ביחד יוצרים ערב שלם, ססגוני, מרגש ומגביר אהבה בעולם. באירוע התערוכה האחרון שנערך בפברואר, בעקבות תלמידה בוגרת הקורס, התארח ראש מועצת ג'אסר א' זרקא, מר מוראד שהאב, שבא לפרגן על העשייה שלה, כבת הישוב.
אני רואה את המסע האמנותי שלי כשירות לחברה, כשליחות. הייתי רוצה להעצים את ערכה של היצירתיות מכל סוג שהוא ולעודד את המימוש המלא של הפוטנציאל הרחב שלנו בחיים האלו.

מהי האמנות אליה את הכי מתחברת ויוצרת היום?

צילומיי וציוריי הם פיגורטיביים כמו גם מופשטים לחלוטין, ונעים על רצף של ניגודים: בין פתיחות להתכנסות, בין החוץ לפנים ובין הגלוי לנסתר.
הם בעלי צבעוניות עזה בדרך כלל, מלאי תשוקה ותנועה מתפרצת לעומת ציורים ששוהים על סקאלה מונוכרומטית המכנסים פנימה אל שקט מדיטטיבי.
הצורך שלי בביטוי אמנותי הוא לגשר בין עולמי הפנימי לזה החיצוני, זאת ניתן לראות בדיוקנאות העצמיים שציירתי, המביעים את מצבי התודעה שלי, דרך תיאור הדימוי הפיזי כמו בחיבור של גוף ונפש. למשל הציור "במעמקים" הוא ציור כזה.

אני מציירת לרוב בצבעי אקריליק על בד, לעתים בשמן ומשלבת חומרים כמו עיפרון וקולאז'ים משוגעים עם צילומיי.
בעבר, צילמתי בעיקר לצורך השראה לציורים שלי. צילום לשם צילום התפרץ לי בגואה 2014. כשהגעתי לשם הוקסמתי מהאור המיוחד שיש במקום, מהארכיטקטורה הפורטוגזית עם הצבעוניות ההודית. התחלתי לצלם המון ולשחק עם הדימויים. בשובי ארצה הצגתי את הצילומים בכמה תערוכות שהצגתי.
המשכתי לצלם באופן עצמאי, עם מצלמת הטלפון אבל השנה קניתי לי מצלמה אמיתית ובהמשך לקחתי קורס בצילום עם ליאור מן הנהדרת מ"נשים מצלמות", שמלמדת את "אמנות הצילום מהלב" ואני חשה שהכלים שקיבלתי פתחו בפני אפשרויות חדשות ומרגשות של ביטוי עצמי.

"אמנות במושבה", מה חלקך במיזם? פעם ראשונה שלך?

השנה, בפעם הראשונה, אני משתתפת באירוע "אמנות במושבה", בפרדס חנה, אחרי שלפני שנתיים התבטל האירוע ברגע האחרון, עקב הפתעת הקורונה.
השנה האירוע הוא בצביון של 'להכניס צבע לחיים' ומי כמוני יודעת לעשות זאת. האירוע מתקיים ב 7-8-9/4, סופשבוע שבו יחד עם עשרות אמנים מתחומי אמנות רבים, אני פותחת את בית GoART והסטודיו האגדי לכל האורחים והמבקרים הרבים שיגיעו מהאזור ומרחבי הארץ לחגוג אמנות איתנו, במושבה הכי ססגונית ומיוחדת בארץ.
אני מרגישה שזה הרגע הגדול שלו חיכיתי. כבר שלוש ומשהו שנים אני כאן בבית הזה, בסטודיו הזה, בחלום הזה שנקרא בישראל: "בית GoART פרדס חנה", יש עליות ויש מורדות היו שמחות וגם תקופת משבר ואבל של פרידה מאבי היקר שהלך לעולמו ולא די בכך, אחריה גם הגיעו שנתיים של קורונה.
למרות הכל, סוף סוף יש לכולנו הזדמנות להיפגש, לשמוח, להתחבק, לשתות צ'אי, לראות אמנות ואת הבית והסטודיו והחצר המדהימה, לחזק, להתחזק, לקבל ולתת השראה ואהבה, גם לקנות אמנות ומתנות לחג ובכך לחזק אותנו היוצרים המקומיים.

בתערוכה שלי מוצגים ומוצעים למכירה, ציורים וצילומים שיצרתי במסעות האמנות שלי, בארץ ובעולם. ציורים מלאי רגש וצבעוניות בגדלים, חומרים וסגנונות מגוונים, ציורים מקוריים והדפסים איכותיים של צילומים וציורים במקום ולפי הזמנה.

במהלך האירוע אתן הרצאות וסיורים בתערוכה, בבית ובסטודיו ובשישי תהייה גם הזדמנות להתנסות חווייתית בעוצמת הרכות!
אז כנסו לאתר האירוע: pardesart.co.il
לפייסבוק שלי Karen Naim
ולאתר הבית: .goart-home.com

חלומות שטרם הגשמת

אני חשה שרק התחלתי את דרכי, החזון של GoART הוא חובק עולם מבחינתי.
עדיין חולמת כאדם וכאישה זמן שהייה, לחיות חיים נינוחים יותר בהם, במקביל ליוזמות יצירתיות עסקיות וחברתיות, אצליח לממש גם חיי שלווה בקצב קשוב יותר כמו גם שותפות זוגית ואהבה הדדית, אותה אני חשה שטרם מימשתי בחיי. לעתים אני שוקעת כל כולי בעשייה השוטפת ושוכחת את מהות כל הדברים –האהבה.