הם חברים מהגן, ותמיד יחד חולקים את ספסל הלימודים ביסודי, בחטיבה, בתיכון, וגם באהבתם המשותפת לקולנוע וכן, לשניהם קוראים עומר וזה לגמרי במקרה. עומר אפריאט ועומר שמי, שניהם יוצרי קולנוע מוכשרים ומאוד מבטיחים. אני בטוחה שעוד נשמע עליהם. הם בני 24 שגדלו בפרדס חנה-כרכור. מאז הם ביצירה משותפת של סרטים קצרים עלילתיים, קליפים, ערוץ יוטיוב יצירתי ומסקרן וכעת סרט באורך מלא.
בדייט דואט הם מספרים על ילדותם בפרדס חנה – כרכור, אהבתם לקולנוע, איך סרט נולד, על סרטם החדש. בשישי הקרוב תערך הקרנה לסרטם "פרויקט ללא שם".
שמי: "הסרט צולם ברובו באיזור פרדס חנה ובנימינה, ולא רק מטעמי נוחות. המושבות הן חלק גדול מהאופי של הסרט. היה חשוב לסיפור שהסביבה תהיה פסטורלית ושקטה. גם ניסינו להימנע בכוונה מלצלם בניינים ברקע כדי להדגיש את האופי הזה, מה שהתברר כמשימה לא קלה. בסוף היה בניין אחד שלא הצלחנו להתחמק ממנו ונכנס. באחד השדות שבו צילמנו כבר יש היום שכונה עם בניינים גבוהים. במובן מסוים הסרט הזה הוא סוג של תיעוד של המושבות עם האופי הפרובינציאלי שלאט לאט הולך ונעלם."
אפריאט: "זה סרט דרמה שמשלב בתוכו הרבה אלמנטים של קומדיה, רומנטיקה, מתח, עם פסקול מאוד מגוון וצבעוני."
איך סרט נולד?
שמי: זה משתנה מאוד ממקרה למקרה. זה יכול להיות השראה מסוימת, חוויה, אינטואיציה, חלום או תחושה. תמיד רעיונות יתערבבו, יתאחדו, ישתנו וישפיעו אחד על השני עד שיום אחד יש לך איזשהו גרעין מוצק שאפשר להתחיל לעבוד איתו ושיכתיב את שאר הסרט, ואז התהליך הזה ממשיך כל עוד העבודה היצירתית על הסרט ממשיכה. במקרה של הסרט הזה, אי אפשר לדבר על הגרעין בלי לעשות ספוילרים.
אפריאט: סרט זאת עבודה שהרבה אנשים מעורבים בה, צריך מגוון של כלים ויכולות כדי שהוא יוכל להתקיים, דף ועט זה לא מספיק. המילה הכתובה היא הבסיס אבל הייחוד של הקולנוע והדרך שבה מספרים בו סיפור היא דרך המבע הויזואלי.
מה הולך לקרות בשישי?
שמי: ביום שישי הקרוב ה-7.1 הולכות להיות שתי הקרנות של הסרט, אחת בשעה 9:30 בבוקר והשנייה בשעה 14:00, במרכז הפיס באחוזה 24, פרדס חנה – כרכור. בגלל שזה סרט בתקציב יחסית נמוך שיצא ישירות לסטרימינג אני מאוד שמח שיש לנו את ההזדמנות להציג את הסרט גם באולם עם קהל.
אפריאט: אחרי כל הקרנה יהיה פאנל שאלות ותשובות, וזאת הזדמנות נהדרת בשבילנו לפגוש ולדבר עם הקהל על הסרט.
על מה מספר הסרט?
שמי: העלילה היא על חבורת תיכוניסטים שתקועים בשעמום קיומי ומחליטים לנסות לכלוא את כל שאר התלמידים כדי להפיג את השעמום. אחד מהם מצלם את סרט סיום השנה, והסרט הזה הופך לתיעוד של כל התהליך והדברים שמשתבשים. מבחינת הנושא, זה סרט על ניתוק. הדמויות מאוד מנותקות אחת מהשנייה ומהאנשים שסביבם מתחת לפני השטח של הנראות החברותית. זה היה האתגר העיקרי, לעשות סרט על שעמום וניכור שלא יהיה משעמם ומדכא.
אפריאט: זה סרט דרמה שמשלב בתוכו הרבה אלמנטים של קומדיה, רומנטיקה, מתח, עם פסקול מאוד מגוון וצבעוני.
ספרו על התהליך, מי כתב, ביים, הפיק? כמה זמן לקח התהליך?
שמי: אני כתבתי וביימתי, שנינו הפקנו ביחד. קשה להגיד בדיוק כמה זמן הכל לקח. בסביבות השלוש שנים סך הכל. הרעיון הכללי ישב איתי הרבה זמן, אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לפתח אותו לפיצ'ר. אני מאוד מאמין ברעיון שאם אתה לא יכול לעשות סרט טוב בתקציב נמוך, אתה לא תצליח לעשות סרט טוב בתקציב גבוה. לא שהכסף לא עוזר, אבל הדברים שהופכים סרט לטוב לא בהכרח מצריכים הרבה כסף. אז היה חשוב לי למצוא רעיון טוב שיתאים להפקה קטנה.
אפריאט: עומר שלח לי את הדראפט הראשון ואז התחיל תהליך שבו אני כותב לו הערות ומדברים על זה, הוא שולח לי דראפט חדש וככה שוב ושוב עד שהרגשנו שיש לנו פה משהו מספיק מהוקצע ואפשר לעבור לשלב הבא. מפה התחיל תהליך ארוך של הכנות – אודישנים, מציאת לוקיישנים, בניית לו"ז, חזרות, תלבושות עד שהגענו לצילומים עצמם. הצילומים עצמם היו שבועיים מאוד עמוסים, בחרנו תאריכים שאני הייתי בהדממה מהצבא ובית הספר שהיה אחד הלוקיישנים היה סגור בגלל החופש הגדול, צילמנו שבוע מהזריחה עד השקיעה ושבוע נוסף מהשקיעה עד הזריחה. מהנקודה הזאת התחיל הפוסט פרודקשן של בחירת טייקים, עריכה ומוזיקה. התהליך הזה קרה באון-אוף בגלל עיסוקים אחרים וזה קצת עיכב את היציאה של הסרט אבל בסך הכל הרווחנו את היכולת להסתכל על הסרט מפרספקטיבה ובשיחות בינינו להבין איך אנחנו יכולים לדייק ולשפר אותו. אז אני חושב שהיה שווה את זה.
מי המשתתפים בסרט?
אפריאט: השקענו המון מאמץ בלמצוא את השחקנים הנכונים, השחקנים שבסופו של התהליך לוהקו הם סתיו צוברי, דוד גור, עידן גילת, עידן ארמה וערן בן זאב. כולם עשו עבודה נפלאה בתפקידים שלהם.
היכן ניתן לראות את הסרט?
אפריאט: הסרט יצא להפצה בשירות הסטרימינג Vimeo on Demand. משבוע שעבר, הוא זמין לצפייה בכל העולם.
שמי: בנוסף, הסרט גם בAmazon Prime ברוב העולם, לצערנו עדיין לא בישראל.
חברות ויצירה משותפת. כמה זמן אתם מכירים ומהיכן?
אפריאט: אנחנו מהגן ביחד, לפני שנתיים בערך גילינו שהאימהות שלנו תיאמו ביניהן לרשום בקשה שנהיה באותה כיתה ביסודי. המשכנו להיות ביחד גם בחטיבה ובתיכון. בכל התקופה הזאת היינו גרים 5 דקות אחד מהשני אז כל הנסיעות לתיכון בבנימינה עשינו ביחד. בגלל זה גם אם רצינו, לא יכולנו לברוח אחד מהשני.
מתי זיהיתם את אהבתכם לקולנוע?
שמי: אצלי זה היה ממש מוקדם. מגיל מאוד צעיר הייתי עושה סרטים עם חברים, עם משפחה, עם צעצועים. רק בגיל 14 התחלתי לחשוב על זה בתור משהו שיכול יום אחד להיות יותר מתחביב, וזה היה קצת לפני שאני ועומר התחלנו לעבוד על הפרויקט הראשון שלנו ביחד.
אפריאט: השאלה איך נכנסנו לזה ואם הכל מקריות היא שאלה שמעסיקה אותי לא מעט האמת, אני חושב שבאיזו שהיא מידה השפענו אחד על השני ודחפנו אחד את השני להתעסק בזה. יש כמה סיבות להתעסקות שלנו בקולנוע, אני חושב שעומר בא מבית של תיאטרון ותרבות וזה גרם לנו להתעסק עם הצגות בבית ספר, בהתחלה הייתי משחק, אחר כך נהייתי עוזר במאי עד שכבר היינו שותפים מלאים. בגיל 14 הייתי הולך עם אבא שלי כל שבוע לסרט אחר אז התחלתי לבדוק הרבה על סרטים שיוצאים ולהתעניין וזה גרם לשיחה על סרטים במשך היום, מה שהתחיל להיות הנושא העיקרי שרק עליו דיברנו. איזה סרטים יוצאים, איזה סרטים כדאי לראות, מה כל אחד חשב על הסרט, ויכוחים ודיונים. לאט לאט, הדיונים נהיו יותר מעניינים ועם הבנה שהולכת וגדלה, כמו גם הסרטים שהיינו רואים, מסרטי גיבורי על זה עבר לסרטים הרבה יותר קלאסיים, ולבמאים מוכרים.
ספרו על ערוץ היוטיוב שלכם? איך נקרא ומה יש שם?
אפריאט: את הערוץ הקמנו בגיל 15 כשצילמנו את הפרויקט הראשון שלנו, עשינו טריילר לסרט פיקטיבי על גיבור על שהמצאנו. כתבנו תסריט ופשוט נפגשנו אחרי הלימודים, יצאנו לפרדס עם אייפד וצילמנו. באותו הזמן היה נראה לנו ממש מצחיק לקרוא לזה Omer Bros כמו Warner Bros כי אנחנו כמו אחים אבל עם אותו שם פרטי במקום שם משפחה, מהשם הזה נשאר רק הOmer וזה הפך לOmer Pictures שזה השם שלנו עד היום. בערוץ יש מגוון של פרויקטים – סרטים קצרים עלילתיים, סרט קצר תיעודי, קליפים, טריילרים לכל סרט. אנחנו ממש מנסים לשים איכות על חשבון כמות אז כשפרויקט יוצא אנחנו מנסים לעטוף אותו בכל המסביב ולהרגיש שעשינו את הכי טוב שאנחנו יכולים איתו.
ילדות בפרדס חנה
שמי: הסרט צולם ברובו באיזור פרדס חנה ובנימינה, ולא רק מטעמי נוחות. המושבות הן חלק גדול מהאופי של הסרט. היה חשוב לסיפור שהסביבה תהיה פסטורלית ושקטה. גם ניסינו להימנע בכוונה מלצלם בניינים ברקע כדי להדגיש את האופי הזה, מה שהתברר כמשימה לא קלה. בסוף היה בניין אחד שלא הצלחנו להתחמק ממנו ונכנס. באחד השדות שבו צילמנו כבר יש היום שכונה עם בניינים גבוהים. במובן מסוים הסרט הזה הוא סוג של תיעוד של המושבות עם האופי הפרובינציאלי שלאט לאט הולך ונעלם.
מה עשיתם בצבא?
שמי: בצבא לא עשינו המון. אני הייתי אני הייתי בחיל התקשוב ועומר היה בחיל הים.
אפריאט: אני חושב שמה שעשינו בצבא היה בעיקר לנסות להמשיך לעשות קולנוע. למשך תקופה מאוד ארוכה היינו מדברים שעות בכל יום בטלפון על רעיונות, כיוונים לתסריט ואיך להתעסק ולהמשיך לקדם את העשייה שלנו.
האם כל השנים הייתה עשייה בתחום הקולנועי?
שמי: מאז שהתחלנו לעשות סרטים המשכנו פחות או יותר בלי הפסקה. היו תקופות יותר ופחות אינטנסיביות מסיבות שונות כמו צבא, עבודה וכו', אבל תמיד הייתה עשייה.
אפריאט: תמיד היה פרויקט פתוח או פרויקט שאנחנו עומדים לעשות. תמיד דיברנו על מחשבות ורעיונות לסרטים, זה חלק משגרת החיים שלנו. אני לא חושב שפעם נפגשנו ולא דיברנו בכלל על העשייה שלנו, או על מחשבות על סרטים אחרים. אנחנו חיים את זה.
חלומות שלכם? היכן תהיו עוד 10 שנים?
אפריאט: ממשיכים ליצור ולעשות. עשינו סרט עצמאי ולא ניסינו לפנות לקרנות כדי לממן את זה. קולנוע עצמאי זה משהו שקיים ועובד. אם תהיה ההזמנות לעשות סרטים בצורה יותר מסורתית אנחנו נשמח אבל זה לא העיקר.
שמי: אנחנו רוצים להמשיך להתפתח ולעשות פרויקטים שאפתניים יותר וטובים יותר. בכל מסגרת שזה יהיה, אנחנו נמשיך לעשות.
מה מצב הקולנוע הישראלי היום?
שמי: אף אחד מאיתנו לא עבד בתוך התעשיה וגם לא ניסינו להיכנס אליה עדיין, אז קשה מאוד להעביר ביקורת מבחוץ. יש איזשהו פער בין השטיחים האדומים בבכורות ובפרסים לבין האולמות שהיו ריקים גם לפני הקורונה. הקהל הישראלי כבר רגיל שלא לצרוך קולנוע ישראלי כי הוא נתפס כמשעמם. ובאמת הרבה סרטים ישראליים מאוד דומים אחד לשני, או לפחות עוסקים באותם נושאים. לא שזה אומר שהם לא טובים, חלקם מעולים, אבל הם כן הרבה פעמים מאוד דומים. לא יודע מה הסיבה לזה, אני בטוח שזה לא מחוסר ברעיונות מקוריים וטובים או ביוצרים מקוריים וטובים. מרגיש לי שיש הרבה סרטים שונים שאיכשהו לא רואים אור יום, ובשביל לרגש קהל צריך את המגוון הזה של הרבה סרטים שונים שפונים לאנשים שונים. תעשיות סרטים מחו"ל מספקות את זה ולכן הקהל עובר אליהם.
אפריאט: אני מאמין ביצירה ישראלית וזה נכון גם לאומנויות אחרות, אין באמת משהו טבעי שנראה רק סרטים אמריקאים כי הוליווד היא זאת עם הכסף, אנחנו ישראלים ואנחנו צריכים לפתח את התרבות המקומית שלנו.
סצנת הקולנוע בפרדס חנה?
שמי: איתי קן-תור עושה עבודה נהדרת עם "ישראלי בפרכור", הוא נותן ספוטלייט משמעותי לסרטים ואומנים מהאיזור.
סרט שהכי ריגש אתכם, במאי שאתם אוהבים? מי הייתם רוצים שישחק בסרט הבא שלכם?
אפריאט: וואו יש מלא, זאת רשימה מאוד ארוכה שיכולה למלא את העיתון הזה. מבחינתי כריסטופר נולאן זה הטופ. יש מעט מאוד במאים שיכולים לשלב בצורה כזאת מוצלחת בין קולנוע מסחרי לבין אומנותי. לעשות סרטים שוברי קופות ששומרים על הערכים האומנותיים שלהם. בזאת טמונה הגדולה.
שמי: לבחור במאי אהוב זה קצת כמו לבחור בין אמא לאבא. יש הרבה יותר מדי במאים שאני מעריך בשביל לבחור רשימה קטנה. מבחינת יוצרים שהשפיעו עליי או נתנו לי השראה, לפחות בתקופה האחרונה אלו דייויד לינץ', סיון סונו וצ'ארלי קאופמן.
מה התוכניות שלכם להמשך הדרך?
אפריאט: כמו שאמרנו, תמיד יש פרויקטים פתוחים. יש סרט קצר בשלבים מתקדמים של עריכה, יש תסריטים שאנחנו מפתחים, פרויקטים קטנים שאנחנו מצלמים בין לבין. התקווה היא להיות מסוגלים ליצור כמה שיותר תוכן, כמה שיותר איכותי.
