"חי בספר" – מזיכרונות לסיפורי חיים – בינתיים הוא נפטר

"היי, לאן אתם נוסעים?" שאלתי.

 "לחגוג את העצמאות בחיפה." הם ענו.

 "ומה איתנו?" שאלתי ולא המתנתי לתשובה, טיפסתי בהחלטיות אל תוך הקבינה האחורית של המשאית וחבריי הצטרפו גם כן. ידענו שזה לא מקומנו, שאנחנו לא בגיל המתאים ושאסור לנו לנסוע לחיפה בלי אישור, אבל היה זה יום העצמאות של המדינה עליה חלמנו שנים. לא התכוונו לוותר. מדריך הנוער שישב מקדימה אמר לסולי, "תראה איזה חוצפה, רק הגיעה לקיבוץ וכבר נוסעת בלי רשות לחיפה."

חיפה נצצה מאורות ומשמחת החוגגים. בכל פינה היו מעגלי ריקודים של יהודים השמחים על מזלם הטוב ועל הזכות לחגוג יום הולדת שנתיים למדינתנו. אנו עברנו בצעדי ריקוד ממעגל אחד לשני, מחויכים מאוזן לאוזן. צעירים וצעירות הזיעו, החזיקו ידיים והסתובבו עד שהמדינה הצעירה הפכה לערבוב של צבעים וקולות ורגשות עזים. "יום עצמאות שמח!" צעקו, השיקו כוסות ובירכו ב"לחיים!"

הצטרפנו למעגלים ורקדנו הורה עד השעות הקטנות של הלילה וכשהשמש החלה את משמרת הבוקר שלה, התנדנדנו עייפים ומרוצים חזרה לקיבוץ. בחיפה זו היתה, אני חושבת, הפעם הראשונה שהסתכלתי על סולי באופן רומנטי. היה לו חיוך כובש ובלורית שופעת. הייתי אמנם רק בת חמש-עשרה וצעירה ממנו בשש שנים, אבל הרגשתי שיש בו משהו מיוחד. סולי לא היה רק נהג, אלא גם מדריך הנוער בקיבוץ.

אחרי שהכרנו בפעילויות הקבוצתיות חיפשנו תירוצים להיפגש שוב ושוב, אסור היה לצאת ולהיפגש עם הבנים בלילה אבל הייתי נערה מאוהבת ורציתי לבקר את סולי, גם אחרי שעות העבודה והפעילות. בילינו הרבה יחד, אי אפשר היה להסתיר את זה וגם לא היה טעם. היינו יושבים יחד בחדר האוכל, בוהים זה בזו ואוכלים בלי לראות בכלל מה יש בצלחת. בסופי שבוע רכבנו על סוס ועגלה לראות סרט בטבעון או לטייל בטבע. סולי אפילו בא לעזור לי בלול, לפחות הוא ניסה כי הוא לא היה ממש טוב בזה ובזמן שאני מלאתי שני דליים גדולים בביצים סולי בקושי מילא רבע דלי.

שנתיים אחר כך התחתנו. גשם שהחל לרדת לתופף על אדמת הקיבוץ כשצעדנו במגפיים בשביל הבוצי עד לגן הילדים, שם נערכה החופה. לצד בני משפחה וחברים טובים, קידש אותנו ואת נישואינו הרב זכריה ז"ל מנהלל. בתום התפילה חבר של סולי החל לנגן באקורדיון, כשהגשם והמוזיקה התגברו והתעצמו רקדנו כל הדרך לכנסייה, שם המשכנו בריקודים ובשירים עד שרגלינו כבר לא עמדו בזה.

—

קטע זה לקוח מתוך ספר זיכרונותיה של אביבה לביא "בין שתי עמדות", שכתבנו לה ב"חי בספר".

סולי ואביבה חיו יחדיו שישים וחמש שנה. נולדו להם שלושה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים. לפני שלוש שנים הילדים קנו להם ספר זיכרונות במתנה. ישבנו אביבה, סולי ואני בסלון ביתם באותו הקיבוץ בו הם התחתנו, והם פרסו בפניי את ההיסטוריה האישית והמשותפת שלהם. נהניתי להיפגש איתם, זה היה כמעט כמו להיפגש עם סבא וסבתא שלי.

לפני חודש התקשרתי לאביבה ביום הולדתה.

כשאמרתי שהתקשרתי לאחל לה מזל טוב ולשאול לשלומה ולשלום סולי, היא ענתה:

"בינתיים הוא נפטר." הרגשתי שהתקרה נפלה עליי. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאני מאחל לה ליום ההולדת – כי זה בכל זאת יום ההולדת שלה – שהזיכרונות שלה מסולי יהיו טובים ומהנים, שמההיכרות הקצרה שלי איתו הוא היה אדם שכיף לפגוש, שהוא הצחיק אותי תמיד, וגם היה בו חום ואהבה מהרגע הראשון שפגשתי אותו.

"הוא באמת היה כזה" היא אמרה. כשסיימנו את השיחה פתחתי את הספר שלה וקראתי שוב את הפרק על ההיכרות שלהם, זה שבחלקו הבאתי כאן.