"חי בספר" – מזיכרונות לסיפורי חיים – טור ליום שאחרי

 

 

זהו, זה נגמר. עוד רגע יקברו אותך ואני אצעד בשביל הארוך עד למקום בו ניפרד. אנחנו עומדים כל המשפחה וממתינים לרגע שבו יזמינו אותנו להיכנס לחדר ולהיפרד ממך. חודשים התלבטתי מה אעשה ברגע הזה ועד עכשיו אני לא יודע אם להיכנס או לא.
הפנים שלנו מוחזקים על ידי שרירים והצורה שלהם נשמרת כשדם זורם בעורקינו, אבל כשהנשמה עוזבת את הגוף זה משתנה. צבע העור הלבן, הבשר הנטוש, החיוך לא קיים – הכול שונה במידות קטנות והתמונה הכוללת היא מישהו שהוא כמעט אתה, כמו כדור הארץ ללא יצורים חיים מכל הסוגים.
אני רוצה לזכור אותך כאבא שהיית. חוזר מיום עבודה בשעה מאוחרת, מתיישב לאכול במטבח ואמא יושבת מולך ומחכה, אתה אוחז פרוסת לחם לבן ובולע מרק שעועית תוך כדי מחמאות לאמא. אחרי כמה ביסים אתה מוריד את הקצב ואתם מדברים על היום שהיה. שנים חשבתי שזו המשמעות של זוגיות, שככה זה בכל בית בעולם.
אני רוצה לזכור אותך מתעצבן על שטויות, מחפש בקדחתנות חפץ לא חשוב ומוטרד מכך עד שזה מצחיק. אני רוצה לזכור אותך נוהג לאט מדי עם החלונות פתוחים, המזגן עובד בשיא המרץ ויד שמאל שלך מחוץ לחלון. רוצה לזכור אותך צועק לפועל הערבי שיקפוץ פנימה ואתה דוהר אחרי האוטובוס שלו, ואחר כך מסביר לי שהוא לא חי בישראל ושאם הוא לא יגיע לאוטובוס הוא ייאלץ לישון ברחוב ואולי לגנוב אוכל, וזה לא טוב. רוצה לזכור אותך אומר "כן בטח" לכל אדם שביקש ממך עזרה, ולא משנה אם היה זה אדם זר לחלוטין, בן משפחה או שכן. גדלנו בידיעה שכשנוסעים איתך יש סיכוי טוב שנאחר להגיע כי נעצור לעזור למישהו בדרך.
רוצה לזכור אותך דואג לנו, מפחד עלינו הרבה יותר מדי. קושר את סירת הגומי שלנו לסלע בכינרת ומתיישב לידו, או שואל: "עד איפה נכנסים?" בניגון שלך ואנחנו עונים "עד הברכיים אבא," אפילו שאנחנו כבר "אבא" בעצמנו וכבר מזמן לא ילדים.
בשנה האחרונה בזכות מחלת הסרטן חיבקתי ונישקתי אותך כמו שלא עשיתי כל חיי, גדלנו לתוך מרוץ ודיסטנס מסוים של הבעת חיבה, אבל למזלנו זה השתנה, אחת תופעות הלוואי של הגוש הממיר היתה עבורנו זמן פרידה ארוך ואישור שאפשר להגיד "אני אוהב אותך," לחבק מכל הלב. אז אולי הפנים שלך חסרות החיים לא ישנו את כל הזיכרונות הטובים שיש לי ממך, אולי זו תהיה רק תמונה עצובה שלך מת במוח שלי, האם אני צריך אותה? אני עדיין לא יודע.
אתה כבר מת, גופך קבור, נעול, ונשמתך מרחפת איפשהו ואולי בשום מקום. אומרים שכדי לעכל עלינו במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, האדם הנוטה למות רואה דמויות שמלוות אותו. אמרת לנו שאתה שמח שבקרוב תפגוש את ההורים שלך, ובעיקר את סבא שלך, יוסף שקראת לו "דדוש", אני מקווה שנפגשתם כמו שאני מקווה שכשיומי יגיע אפגוש אותך שוב.
האם נכנסתי להיפרד מהגוף שלך? כנראה שזה תלוי בדבר אחד: אם הרגשתי שמישהו צריך אותי שם לידו, להישען עליי, להחזיק את ידי, כי אם יש משהו שלמדתי ממך זה להיות עבור אחרים, להסתכל סביב ולחפש מי צריך את עזרתי.
אוהב אותך אבא שלי, מבטיח לצחוק, לשיר ולשמוח בשבעה שלך כפי שביקשת, לשמור על המשפחה שלנו מאוחדת ואוהבת ולדאוג לאמא מהיום והלאה, בדיוק כפי שהבטחתי לך.
גלבוע דקר

ליצירת קשר: טלפון 054-7345002 מייל: gilboa@hai-besefer.co.il

איור: ג’קי לבן

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...