לפני מספר חודשים פנתה אלי אמא עייפה מלהסיע את הילדים שלה מחוגים, חברים, קניות, היא חשה שכל עולמה סובב הסעות.
״אין לי חיים אני באה מהעבודה עייפה בלי כוחות ואני על הקו, אבל אין לי ברירה כל החברים שלהם בחוגים.
לצידה עומדת עוד אמא, חברה שלה. מתגלגלת מצחוק ואומרת: "על זה נאמר "הורות הליקופטר" – כל היום על הקו מחפשים מנחתים, נוחתים, עולים, יורדים ושוב.
אני החלטתי לאחר ניסיון עם הילדים הגדולים שלי לשנות גישה, אני זוכרת את הרצון שלי שהילד שלי לא יפספס שום חוג.
עכשיו מהניסיון הבנתי שמספיק חוג אחד והשאר בילוי בבית.
אני פעם בחודש או שבועיים מאפשרת מפגש עם חברים.
חייבת לציין: אני מעדיפה בפארקים או בבית שלי בשעות סבירות ללא התנצלות, למי שמתאים מוזמן, מי שלא הכל בסדר.
בזכות הסדר שעשינו הרווחנו שעות איכות עם הילדים, השקט נכנס הביתה.
למדנו לא להתערב הרבה בקונפליקטים, לתת לילד להתמודד ולהביע את עצמו כאשר התיווך שלנו זה לכבד את החבר, לא לפגוע, וכאשר הילד שלי לא במיטבו אנו מלמדים אותו להסביר את עצמו ולאט לאט הבכי והתסכולים מצטמצמים. אני כבר לא עושה תחרות עם אף אחד הילד שלי מאושר כי הבית רגוע."
תוך כדי שיח נוצר ויכוח בין האמהות, כל אחת התבצרה בעמדה שלה, כל אחת חשבה שמה שהיא עושה הוא הכי טוב לילד שלה גם כאשר המחיר הוא עייפות וחוסר סבלנות.
אני עומדת מתרגשת. שתי האמהות כל אחת בדרכה רוצה את הטוב ביותר עבור הילד שלה.
אף אחת מהן לא רוצה חלילה לפגוע או להכשיל את הילד שלה. אך מה נכון יותר? שאלה גדולה וחשובה.
ראשית הסבר למי שלא מכיר: מתוך מאמר ד"ר דריה מעוז: "הקריטריונים של הורי הליקופטר", הורה הליקופטר ישקיע ללא הרף בהתפתחות והתקדמות הילד באמצעות קריאה, ייעוץ, טיפול, הדרכה, חוגים, חשיפה לתכנים מעשירים, פעילויות חברתיות ועוד – וזאת מהשלב שבו הוא תינוק ועד אחרי שהוא עוזב את הבית. הורה הליקופטר יצפה מראש כל צורך של הילד וימלא אותו מיד וישמור על קשר תכוף ואינטנסיבי עם הילד בכל האמצעים העומדים לרשותו.
יש הטוענים שהורה הליקופטר אינו מונע בהכרח מאהבה לילדו, אלא לעתים מתלות בו או ניסיון לפצותו על כעס או על היעדר אהבה באמצעות השקעת יתר – כספית ונפשית.
הורה הליקופטר עשוי מחד לחוש סיפוק והעצמה, אך מאידך גיסא, עלולים לתקוף אותו גם תשישות, דיכאון, כעסים, אכזבות, תסכולים ומרירות.
ברבות הימים, התנהגות כזו של הורה אכן עשויה לתרום לביטחון העצמי של הילד, אך גם עלולה ליצור ילד תלותי, עריץ וחסר כישורים חברתיים, הנושא על כתפיו ציפיות מוגזמות שיהיה נתון כל כולו להורה, כפי שההורה היה מרוכז בו.״
מה שניתן להבין זה שאחד הדברים החשובים ביותר בחינוך זה האיזון בין חיזוק השורשים של הילד, חיזוק היכולת שלו והצמחת כנפיים, שהילד יוכל לעוף למרחקים באופן עצמאי כאשר הוא לא שוכח את השורשים האיתנים שלו.
ובהמשך המאמר: ״אם תשאלו לא מעט חוקרים ואנשי מקצוע מה מאפיין את ההורות של המאה ה-21 הם יאמרו: "ישנן שתי ירושות יציבות שאנו מעניקים לצאצאנו. האחת היא שורשים; השנייה היא כנפיים.״
ואכן, הורים רבים 'חונקים' את ילדם באהבה שלהם. הם מעניקים לו הרבה שורשים וביטחון, אך פחות מכך – כנפיים כדי לעוף רחוק ולהשתחרר מהם.״ (מתוך מאמר ד"ר דריה מעוז)
אז נפגשנו שוב, אותן אמהות הצטרפו ללימודי ימימה שאני מנחה בנושא ״סוד הורות מיטיבה״.
היה חיבור מרגש לשיחה הקודמת בנושא חינוך הילדים "כַּאֲשֶׁר יֶשְׁנָהּ חֻקִּיּוּת שֶׁל צְמִיחָה יֵשׁ תּוֹצָאָה שֶׁל צְמִיחָה, יֵשׁ חִסָּכוֹן כּוֹחוֹת. הִיא עוֹסֶקֶת בִּנְטִיעָה, בִּצְמִיחָה"
האמא שהסיעה ללא גבולות מצאה את עצמה מבינה שיש חוקיות לצמיחה של הילדים ולצמיחה שלה כאמא חזקה היודעת להזין את עצמה ולחדש כוחות, היודעת מה נכון לגוזלים הקטנים שלה.
"יֵשׁ חִסָּכוֹן כּוֹחוֹת" אומרת ימימה, להיות בהורות מיטבית זה לחסוך בכוחות, זה להתמקד בפנימיות מה נכון לי כמשפחה ולא מה מצטלם יפה וכמה לייקים אקבל ברשתות החברתיות כאם השנה.
מוזמנים לחזק את השורשים ולאפשר לילד להצמיח כנפיים – זו חוקיות האמיתית של הצמיחה!
ריקי לוי
.M.A בחינוך
