שאלה של חינוך – ערך השייכות

"רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה״ (יעקב גלעד)

במהלך סוף השבוע התארחו אצלנו ילדים מקסימים, בגילאים שונים, מהמשפחה. ברגע שהחמאתי לאחד מהם על משהו, שאר הילדים שאלו ״ואני?״ ״אני גם עושה טוב.״

הרצון לקבל מחמאה הינו טבעי ומובן, אבל הדבר הנוסף ״הפלאי״ הינו הרצון שלנו לעשות טוב, הוא גם טבעי.
אני לא יודעת האם עצרנו רגע כהורים, כמחנכים, להקשיב לרצון המהותי של הילד, הרצון להיות טוב, לעשות טוב ולהרגיש בטוב. זה מעניין בעולם מורכב כאשר לנגד עינינו קוטביות בכל מיני מישורים: חוסר כבוד, חוסר סבלנות, וזעקה לחמלה.
מה ניתן לעשות עם המידע ״פורץ הדרך?״
למען האמת הוא אינו פורץ דרך הוא היה מאז ומעולם, מאז בריאת האדם, רק שהאור הוקרן על הדברים ברי תיקון בשל עוצמתם.
כל רצונו של האדם/ הילד, שיראו שהוא טוב בדבר מה וטוב במהותו. הילד מבקש להיות שייך להיות חלק, זו בעצם הנקודה החשובה והמרכזית.
כיצד משמרים את הטוב ? 
ראשית, עלינו להיות מודל חיובי ומעבר לכך לעודד עשיית טוב, לספר לסובבים על דבר מה טוב שהילד עשה, לציין את הילדים שעשו מעשה טוב ברבים, בגן ילדים זה יכול להיות במליאה/ במפגש.
אצלנו בגן התורנים מבקשים מהילדים להיות שותפים בסידור הגן/ החצר ותוך כדי סידור הם מציינים את הילדים ששותפים בארגון והחזרת המשחקים למקום.
הם מציינים את החברים, חייבת לציין שזה מאוד מרגש הם אומרים לחברים שלהם: ״כל הכבוד עומר שהנחת את הפאזל במקום.״ ״כל הכבוד לנועה שאספה את המגנטים.״ ״כל הכבוד לנבו שהחזיר את האופנים לחנייה״. כל כך מרגש לראות איך תוך כדי מחמאות עוד ילדים מצטרפים לעשייה ועוזרים.
מניסיון חשוב לעשות ממש טקס שבו מספרים בשבחם של אותם ילדים, הם מרגישים שייכים לקבוצה העוזרת, מתחשבת, קבוצה השמה לנגד עיניה את המאחד ולא את היחיד. זה יכול להיות סידור שולחן יצירה ועד מתן עזרה לחבר עצוב.
בבתי הספר חשוב גם לתת דגש על יחס מכבד לסביבה ולחברים. לעודד את ערך החברות, ערך הנתינה, ערך השמירה על הסביבה כנקייה.
אתם מכירים את הילדים שאוכלים וזורקים על הרצפה את שאריות האוכל או נייר העטיפה? אתם מכירים את הילדים שעסוקים בלפגוע בחברים כדי לקדם את מעמדם בחברה? כי הרי ״כוחם״ ״עוצמתם״ נבנה תוך הקטנת האחר.
לעומתם ישנם ילדים הדואגים לנחם, ללטף ולהעצים את חבריהם ולהסביר להם שמי שפגע בהם הוא ילד חלש, המנסה בכוחנות ובחוסר רגישות למצוא מקום בחברה, במקרה זה מקום שלילי.
מעניין שלמרות הרצון לעשות טוב לקבל מחמאות, להתקדם מנקודת זינוק טובה, הילדים הכוחניים זוכים להערצה.
לעניות דעתי הילדים הכוחניים זורעים פחד על הילדים האחרים ונוצרת שרשרת של הפרות שמקורן בהתפתחות טבעית המבקשת תיקון, אך לצערנו פוגשת מודל שלילי המסתיר את המהות הטובה.
תדמיינו שמישהו הניח כיסוי – שמיכה על פנס מואר, קרני האור יקטעו ולכן התוצאה תהיה אור עמום ולא בהיר.
הפחד או אי הנוחות או לחילופין חוסר אימון בבניית הרגלים טובים מפר את טובו של הילד המבקש לעשות טוב. כשם שהשמיכה קוטעת את רצף יציאה והפצת האור.
ישנם ילדים שיש להם כוח רצון עז והם לא בהפרה גם כשקשה להם הם ימצאו דרך להישאר בטוב למרות הקושי וישנם ילדים כאשר משהו לא מסתדר וקשה להם הם מתרחקים מהטוב ונכנסים למערבולת של הפרות, הכוונה שהם פוגעים בעצמם כאשר הם מתרחקים מהטוב ופועל יוצא של ההפרה הראשונה פוגעת גם באחר.
חשוב לציין שהפרות אלו מושפעות באופן ישיר מהדוגמא האישית מהמודל שהם רואים ושומעים ראשיתו בבית ובהמשך המחנכים.
מכירים את ההורים המדביקים על הילד תווית ״הוא לא מסוגל״, ״הוא עושה בכוונה״ וגרוע לא פחות
״ילד מעצבן״ ״אף פעם הוא לא מקשיב״ ״חסר תקנה״. שמעתי. עוד הרבה משפטים שגרמו לי לחוסר שקט ולאי נוחות. כאשר אנחנו הורים ומחנכים עסוקים ביהירות שלנו, אנחנו יודעים בדיוק כמה ״לא טוב״ הילד, שהרינו ילדנו, כמה שלילי הוא, כיצד נפתח אצלו חמלה, רגש לאחר, סובלנות וסבלנות , שייכות? ולא פחות חשוב כיצד נפתח רגש חיובי כלפי עצמו, אותו ילד יגדל ללא בטחון אישי.
לשם כך אנחנו צריכים לטהר מעצמינו את הביטויים השליליים, המעכבים, הפוגעניים ולמצוא בתוכנו מילות עידוד, מילים מקדמות, מילים מעצימות, הבנות חדשות. הבנה חדשה, ראשית אצלנו, שהילד טוב במהותו ובהמשך שהילד לאט לאט יבין שהוא טוב, שהוא מסוגל שהוא יכול. 
אחד הילדים אמר בשיחה ״את מכירה את קרן המנהלת? השבתי לו שלא (לא הכרתי מכיוון שהיא מתל אביב ואני לא גרה בתל אביב) מעבר לזה אני לא מכירה את כל המנהלות.
היא כל הזמן צועקת על הילדים, ״מה אתה עושה בחוץ?״ ״כנס לכיתה מיד!״ הילד המשיך: ״אני לא אוהב אותה, היא לא מבינה אותי.״
לחנך זה לא להשתיק, להעליב, להרחיק ובכוחנות להפסיק את הכעס של הילד, מתוך מקום של חוסר אונים. 
לחנך זה להישאר על מקומי בהפרדה מהילד הסוער ולמצוא בתוכי את העוגן עבורו, רק אז הילד ירגיש שאני ההורה/המחנך לא נגדו ירגיש מוגן, שייך. 
זו הזדמנות שהילד יפגוש את עצמו ואת כעסו וילמד בבוא היום לכשיגדל לחיות בשלום עם אדם כועס מכיוון שגם הוא יישאר על מקומו כאדם בוגר מתוך מקום של חמלה ולא ממקום של הפרה. עצוב לי לשמוע כאלו אמירות כלפי כל ילד.
מחנכים, למה הילד זקוק ? ״למבוגר אחד שיאמין בו״  ולא רק להעברת ידע לימודי, כי הרי אם אין פניות רגשית לא תתקיים פניות לימודית.
ובמקרה הנ״ל הילד מרגיש לא אהוב, לא חשוב, לא רצוי וזה מביא אותו למקום של תסכול, הערכה עצמית ירודה, עצבות ומעגל של טעויות ועכשיו לך תוכיח שאתה טוב, שמעשיך הן פועל יוצא של קושי, קושי חברתי, לימודי, תקשורתי ועוד.
ובדיוק בנקודה הזו אני מזכירה לעצמי ולכל המחנכים וההורים את מילות השיר ״רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה״. רק מילה טובה תקדם את הילד למחוזות טובים למחוזות שהשקט הנפשי ישרור שם למרות כל האתגרים.
כל אתגר יהפוך לשמח על אף כל הקשיים הניכרים בדרכו של הילד .
כל הישג יהפוך לחגיגה עוצמתית המלווה בתמיכה רגשית וערכית והילד ימשיך לצמוח ולהתפתח ולנסוק למקומות נפלאים.
בתקווה שהטור הפעם יקדם מחשבות טובות ויזכיר ולו במעט מהי שייכות ומהי כוחה של מילה.
לקבל את עצמינו כמשפיעים על חינוכו הערכי והמוסרי של הילד כשייך כחלק משמעותי בקבוצה, בבית, בחברה, התפקיד שלנו לקחת אחריות חינוכית.

 


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...