שאלה של חינוך – ’’נוסיף עוד קיסם למדורה’’

תלינו שלט בשער הגן, ״אש זה לא משחק לילדים, לא לקטנים ולא לגדולים״ צירפתי הסבר מפורט כל ההורים הודו לי והתרגשו.

בערב ל״ג בעומר בעודנו נהנים מחומה של האש ומחכים לתפוחי אדמה. אותו ילד שהצטרף החל לזרוק אבנים לאש כשפניתי אליו, אמרה לי אימו: ״עזבי אותו הוא ילמד על בשרו״ הילד היה כל כך מאושר מתגובת האם ובאותו רגע לקח ענף והחל להכניס למדורה והאם צוחקת.

ניגשתי אליו, גילוי נאות: זו תחושה מאוד לא נעימה להעיר לילד כשאימו מצהירה שהיא רוצה שילמד על בשרו. ובנוסף חששתי לשלום הילדים ולשלומי, הוא הניף את הענף מצד לצד כאשר האש בערה בקצה הענף, הילד החל צוחק ככל שצחק יותר כך התנועות גדלו ואימו מילה לא אומרת. בקשתי ממנו את הענף ורק לאחר משא ומתן קיבלתי את הענף, כשהאם מביטה ואומרת ״עזבי אותו״ הילד היה מבולבל ונבוך כאחד.

בקשתי מהילד להתרחק מהאש ולהצטרף לאימו. מכיוון שזה לא פסק נאלצתי לבקש מהאם לסיים את הבילוי המשותף במדורה מפני שכולנו בסכנה, מיותר לציין שכל ההורים היו במבוכה ואף הופתעו מהתנהלות האם והאפשור לילד.

הסכנה הייתה ממשית לכולנו וכמובן גם לילד.

בואו נדמיין שאנחנו משב רוח קל המכניס חמצן לניצוץ הראשון במדורה ומאפשרים לו להתעצם, דמו שאתם מחליטים מתי לנשוף חזק ומתי חלש, דמו לעצמכם שבידיכם הכוח להוסיף קיסם למדורה, לא ענף, לא קרש, רק קיסם אחד קטן ומשמעותי.

מדובר בקיסם אחד המאפשר הבנה וקירבה למהות העשייה החינוכית שלנו הן כהורים והן כמחנכים, קירבה לליבם של ילדינו על מנת להצמיח דור חומל, קשוב ואוהב המרגיש חלק משמעותי: מהמשפחה, מהבית, מהמוסד החינוכי, מהחברה, מהעם ומהמולדת. המרגיש שייך!

כאשר הערכים החינוכיים תחת עינינו הפקוחות, כחלק מהותי מליבנו הפתוח, החומל המבין, המכיל, חיינו כהורים וכמחנכים יכולים להשתפר ולהתבהר, כך נהנה מחומה של המדורה והאור שהיא מפיצה.

במידה ונרפה מהערכים המהותיים שעל פיהם מושתתת התפיסה החינוכית שלנו, ונאפשר שלא במתכוון לאש/ מדורה לגדול, להתרחב ולהתעצם בהתאם לרוחות שהטבע מזמן, אנחנו וילדינו נהיה בסכנת חיים.
הרי אם חלילה יקרה משהו לילד שלנו שהוא כל חיינו, אנחנו וכל המשפחה ניפגע באופן ישיר, מכיוון שאנחנו חולייה באותה שרשרת.

״אש אינה משחק, לא לגדולים ולא לקטנים״.

משב הרוח יכול להיות: חברים לא חיוביים, עצות לא תואמות גיל, הורים המחנכים כלפי חוץ ולא פנים הכוונה: ״עושים רוח״ כדי למצוא חן בעיני החברים/השכנים ושוכחים שהחינוך הוא פנימי, החינוך מתחיל ומסתיים בבית מול הילדים.

אין צורך לקבל אישורים מבחוץ, התשובה בסופו של דבר היא התפיסה החינוכית של ההורים פנימה (= הקול הפנימי, מהערכים שהושרשו), חשוב לעשות בדק בית שפה אחידה של ההורים עבור ומול הילד/ה ושפה אחידה מול המחנך במוסד החינוכי, יהיה אשר יהיה גננת או מורה כדי שתהיה עקביות ואחידות שהילד לא יתבלבל.

חשוב לשאול את הילד מה נכון לו, להקשיב בקשב נקי לצורך שלו, לא להעביר ביקורת המביכה ופוגעת בילד.

האש = ביקורתיות, דחייה, זלזול, לצחוק על ולא עם… כל אלה יכולים להיות מאוד קטלניים כפי שכתבתי.

במידה ונכין מבעוד מועד את ערכי החינוך, בדיוק כפי שנערכים רגע לפני שמדליקים מדורה, דואגים שרחבת המדורה לא תהיה בחורשה, או במקום עם צמחיה מרובה. מניחים מעגל אבנים ותוחמים את גבולותיה של המדורה.

דואגים למים שיהיו בקרבת המקום. זו הזדמנות נהדרת להראות לילדים שאש המדורה יכולה להיות חוויה טובה, אם שומרים על כללי הבטיחות. כנ״ל לגבי החינוך ראשית עושים התאמה לגיל הילד, בודקים מהם הגבולות החשובים לנו, ומה הם הערכים שאנחנו רוצים לצקת לילדינו. מנסים להיות יצירתיים, והמים הם מקור החיים, הפרגון, מילים חמות, עידוד שהילד יבין שסומכים עליו שאוהבים אותו, שהוא חשוב לנו ואנחנו כאן תמיד עבורו ובשבילו.

הילד הקטן כמו הניצוץ הראשון, אש בוערת בו, יצר הסקרנות, הוא ירצה לגעת, לדעת לחוות.

ואנחנו ההורים/מחנכים כמו הרוח ננווט את החינוך למקומות בטוחים, נסביר לילד על הסכנות אין צורך לצעוק, צריך להסביר בפשטות כמו הנחת קיסם למדורה דולקת בזהירות ובחכמה.

ילדים בכל גיל רוצים לשנות סידרי עולם, האש הבוערת בהם רוצה לפרוץ החוצה ולטעום מהכל. עלינו לאפשר להם, לחקור, לבדוק אבל עד הגבול שבו הם לא מסכנים את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.