״אין, אין דברים כאלה הוא חיים שלי, איזה ילד, יש לי!״
פגשתי בסופר אמא מקסימה שאני מכירה, עם בנה הקטן, ומאחר שמזמן לא נפגשנו עמדנו ושוחחנו.
לאימא 4 ילדים שהיו כולם אצלי בגן.
הקטן (הנמצא עמה בסופר) נמצא כעת בגן חובה. הילד שמכיר אותי הסתכל עלי נבוך ונרגש, חיבק אותי וסיפר לי שהיה לו כייף בגן חובה, הגננת ממש חמודה ועכשיו הוא עולה לכיתה א׳.
לאחר שיחה קצרה ונעימה ולפני שהתפצלנו כל אחת לדרכה הבטחנו להיפגש שוב.
בעודי מלקטת את הקניות לעגלה, עוברת בין המחלקות, פתאום אני שומעת: "די אמא נמאסת, תביאי לי עכשיו! אני רוצה! אני מחליט! די! די!"
האם הנבוכה עונה: ״חיים שלי רק רגע, אני כבר מביאה לך.״הילד רוקע ברגליו משתולל וצועק: ״נמאסת, אמרתי עכשיו, עכשיו!״
אני נבוכה בשביל האם, המחיצות בסופר לא מאפשרות לי לראות מי זאת ומי הילד. פתאום להפתעתי הרבה מבטינו הצטלבו, אוי לא! זו האמא ששוחחתי איתה והילד זה אותו ילד שהיה בגן שלי.
נאלמתי, לא אמרתי מילה, המשכתי בקניות. מבטה הנבוך ליווה אותי לאורך כל הקניות, וצעקות הילד התערבבו עם המשפט של האם: ״חיים שלי!״
חשבתי לעצמי, אומנם נכון הילדים הם החיים שלנו, מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, אולם לא לוותר על חינוך המתווה דרך ומקנה ערך, לכיבוד הורים, שבהמשך יכבד כל מבוגר שהילד פוגש ואין זה סותר את החינוך לדרך ארץ. הצעקות של הילד מבטאות את ההבנה הבסיסית שלו – כשצועקים, מקבלים.
המבוכה של האם והכניעה לבקשתו נובעת מחוסר אונים.
ילד זקוק להורה המכבד את עצמו, הורה המשמש כעוגן איתן למול כל משב רוח שתבוא, למול כל מילה, משפט חדש שהילד משחרר לאוויר.
גמגום ההורה לנוכח צעקותיו של הילד מאפשר לילד להיות בוטה ו״חזק״ מול ההורה, ומניסיון הצעקות יתעצמו והמילים יפתיעו.
זה מזכיר לי, לפני שנים זה היה בחופש באחד הבקרים, שאלה אותי חברה שבנה בגיל של הילד שלי, שניהם היו נערים: "את יכולה לבדוק אם הבן שלך יודע איפה הבן שלי? הוא לא חזר הביתה!" למשמע מצוקתה נבהלתי, לא חשבתי פעמיים, ניגשתי לבן שלי לשאול.
והיא מהקו השני צועקת ״בבקשה אל תעירי אותו שלא ינבח עליך.״
הייתי המומה גם מהידיעה שהבן שלה לא ישן בבית ודבר שני מהמשפט: ״שלא ינבח!״. ״אצלנו לא נובחים״ אמרתי לה וצחקתי, ״מקסימום מייללים״ הבן שלי בדק עם חברים והנער נמצא ישן בבית של חבר.
כשפגשתי אותה סיפרה לי, כשהוא בא הביתה צרח עליה, מה פתאום היא התקשרה לבדוק איפה הוא, ״את עושה לי בושות!״ הוא צעק.
החשש/הפחד של ההורה לומר דבר מה לילד מתחיל עוד בינקות, התינוק בוכה מיד רצים להרגיע שרק לא יבכה. אני מסכימה שאין צורך לתת לרך הנולד סיבה לבכות, חשוב לבדוק אותו, להגיש לו עזרה באהבה גדולה.
אך לצד זה חייבים לשים לב להרגלים הנרכשים בהמשך גדילתו.
ילד המעז להרים את קולו באופן שוטף מול הוריו לתת להם ״פקודות״ והכל בצעקות, ״איומים״ הינו ילד הזקוק לגבולות.
שימו לב הורים, הילדים הם באמת החיים שלנו, אבל על מנת שהחיים שלנו יהיו נעימים אנחנו צריכים להקפיד על טוהר הלשון, שפה מכבדת מול הילד ואל הילד, הילד צריך להבין שלדבר בנימוס ובכבוד להוריו זה תנאי לשיח המוביל עשייה מבורכת, לאקלים משפחתי נעים.
נכון, אני יודעת שילדים מנסים להרים קול בכל שלבי ההתפתחות, לנסות מותר, אך תפקיד ההורים ללמד את הילד שהניסיון לא צלח והוא לא משתלם.
אותה אמא שפגשתי בסופר התקשרה אלי נבוכה ובוכה: ״מה ששמעת וראית זה משקף את מה שאני עוברת אתו בבית, אף ילד לא מדבר אלי ככה, הגננת בגן חובה, גם מתלוננת. הילדים בגן פוחדים ממנו, הסבתות מפחדות לשוחח אתו אומרות שהוא חצוף״.
הקשבתי לכאבה, היא הייתה חסרת אונים, נתתי לה טיפים לשינוי האקלים בבית, וביקשתי ממנה לשתף את הגננת.
אחד הדברים שהמלצתי היה טבלת חוקים מאוד ברורה, לא מסורבלת, שנכתבת ביחד עם הילד ומותאמת לכל בני הבית. אמרה תודה והמשיכה: "מעניין למה הוא מתנהג כך הוא הרי החיים שלי?״
השבתי לה: "אני בטוחה שלאחר יישום הטבלה, והפנמת החוקים דברים ישתנו".
השבתי לה: "אני בטוחה שלאחר יישום הטבלה, והפנמת החוקים דברים ישתנו".
ואכן כך היה, העקביות משתלמת.
בהצלחה!
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
