שאלה של חינוך – ’’לא ציפיתי ממך, הרי אתה לא מסוגל ליותר!’’

בעודי מחכה לתורי אני שומעת אמא שאומרת לבנה, ״ברור, אתה לא מסוגל ליותר, לא ציפיתי ממך..״ הילד כל כל נעלב, העיניים שלו היו מלאות בדמעות, באותו רגע הלב שלי יצא אליו!

אני לא מכירה את הילד ולא את אימו ומתוך מבוכה האם החלה להסביר לי, ״בקשתי ממנו להביא את תיק הבד מהאוטו והוא כמובן ירד בלעדיו , אני לא יכולה לסמוך עליו.״ ואז היא פונה אליו שוב ״אתה פשוט לא מסוגל, נכון?״ האמת נאלמתי לא עניתי לה, הכאב של הילד מאוד השפיע עלי .

הילד ביקש בקול חנוק מאימו את המפתח של הרכב, ויצא להביא את התיק.

התקרבתי אל האם ולחשתי לה ״אני לא מכירה אותך אבל מכיוון שפנית אלי, תרשי לי לשתף אותך, ״ראיתי ממש עכשיו את הלב הגדול של בנך, אפשר לתת לך המלצה?״ והמשכתי, ״סתם כך ממשהי שאת לא מכירה?״ האם שהייתה כבר מפויסת חייכה ואמרה; "נכון יש לו לב ענק את כל כך צודקת.״ ניסיתי לסדר את המחשבה ואמרתי שוב, ״אני לא מכירה אותך ולא את הילד המדהים שלך. אני רק יודעת מהי כוחה של מילה ובטח של משפט, בבקשה, חבקי אותו כשהוא יחזור או בבית ואל תגידי לו אף פעם שהוא לא מסוגל. הדמעות שנקוו בעיניו היו כל כך כואבות, המבוכה שהוא חש שפגעת בו ליד כולם, את יודעת מה אפילו לבד לא מתבטאים כך!״ הילד חזר, אימו אמרה לו תודה על תיק הבד ולאחר שסיימה לארוז אמרה לי תודה ויצאה.

אני חייכתי אליה בחזרה והמשכתי לדרכי, עם הקניות אחרונות של שבת ועם המחשבות על מה ששמעתי, מה שהרגשתי ומה שאמרתי.

לא כל אימא הייתה מוכנה להקשיב לדבריי ולבסוף לומר תודה.

אני בד״כ לא מתערבת. במידה והילד היה נשאר לא הייתי פונה לאם ולא הייתי ״מוכיחה אותה״ ליד הבן אבל הייתה לי הזדמנות יוצאת דופן בזכות הפנייה שלה אלי , להראות לאימא שוב את הילד המדהים שלה ואכן הייתה לי תחושה עמוקה שהיא יודעת זאת הרי היא אישרה את דבריי!

ברגעים של קושי היו מאופקים, היו נכונים לקבל טעות , אל תפגעו אל תטיחו האשמות, כל מילה שנאמרת חקוקה עמוק בנפשו של הילד, בתוך התת המודע ויוצאת ברגעים של חולשה.

הילד במהלך התבגרותו מתמודד מול חברים, והסביבה הקרובה, אנחנו ההורים אמורים לשמש לו עוגן!

היו עוגן, אוזן קשבת, יד מחבקת, התוו דרך והקנו ערך מתוך לב פתוח, בהקשבה נקייה ומקרבת לצרכיו של הילד! בהצלחה!