שתי ילדות משחקות בשולחן היצירה בפלסטלינה, מלבד הפלסטלינה הוספנו: מקלות גפרורים צבעוניים, עיניים זזות, פקקים צבעונים ממוחזרים ועוד ..
כל אחת מהן מפסלת בדרכה שלה ובהתלהבות, האחת אומרת: ״אני מכינה קיפוד.״ השנייה עונה: ״אני מכינה ילדה." שתי הבנות יוצרות ומתרגשות מהתוצאה המוגמרת, מראות זו לזו את התוצר וממשיכות בהתלהבות ליצור ולשנות את התוצר. פעם יוצרות קיפוד ופעם צב, פעם שמש, פעם ירח, פעם פרח, תוצרים מדהימים השמחה גדולה עד ש…
עד שמצטרף ילד נוסף הבוחר ללעוג לבנות ובזלזול אמר: ״זה לא קיפוד.״ "זאת לא שמש" והמשיך: ״אתן לא יודעות לפסל!" מצחוקו המתגלגל וקולו הרם הבנות נעלבו אך המשיכו להגן על יצירותיהן והילד לא הפסיק ללעוג ולזלזל, כשהבנות הבינו שאינו מרפה פרצו בבכי.
אחת מבנות הצוות צפתה במתרחש ניגשה אליהם וניסתה לגשר אך ללא הצלחה. כי הילדים בכו וצעקו,
״הוא התחיל״ ״היא התחילה״ מה עושים? מנסים שוב!
אני שואלת מי פיסל כל כך יפה? אחת הילדות עונה אני ״עשיתי קיפוד.״ השבתי בחיבוק: ״אני אוהבת את הקיפוד שלך מאוד מיוחד." ומי עוד פיסל?
״אני הכנתי שמש״ השיבה השניה. חיבקתיה ואמרתי: ״תודה על שמש חמימה ביום קריר.״
"ראיתם את העננים היום?" אני שואלת, והילדים עונים: ״כן , כן ראינו.״ ״גם ירד גשם ראיתם?״
אז ביום גשום שכזה, מזל שהשמש זורחת ואפילו הקיפוד מתחמם. תודה לכן בנות אתן פסלתן מאוד יפה.
"ומי פיסל את זה?" "אני" עונה הילד, "רציתי לפסל כלבלב אבל לא הצלחתי." שאלתי: "מה חסר כדי שתצליח?" ״אני לא יודע לעשות לו אוזניים.״
אחת הבנות הציעה את עזרתה והילד הסכים וכשראה את התוצר המוגמר חיוך של שביעות רצון נסך על פניו.
פני שלושת הילדים הוארו בסיפוק. ״כחומר ביד היוצר״ ילדים זקוקים לתיווך להכוונה, להקשבה, להבנה אין טעם להוכיח ולהתערב בצורה גסה.
חשוב שילדים לא יסכימו, יתווכחו, ינהלו שיח, משא ומתן, ישלימו, יריבו, יתאכזבו, יחמיאו, יעליבו, ישמחו …
והכי חשוב יבינו את ההשלכות לכל מעשיהם, יבינו מה הילד שמולם מרגיש, יביעו את רגשותיהם, מחשבותיהם. עלינו לתווך ולהאיר על הסיטואציה את המציאות. כמחנכות עלינו להיות קשובות לצורכי כל ילד בנפרד כאשר המטרה המשותפת ליצור מארג חברתי של ילדים המכבדים זה את זה. ״ילדים כחומר ביד היוצר״ בתנאי שהיוצר -הורה/מחנך הינו מודל המשמש דוגמא אישית.
התוצר הסופי של הילד הינו ביטחונו העצמי, שמחת ליבו, ליבו הפתוח ושירת ליבו.
ילד המרגיש טוב עם עצמו המבין את צורכי חברו יהיה חלק מיצירת אומנות מופלאה, הטומנת בחובה מסלול למידה ועשייה משותפת כילד חברותי.
לענייננו הילד שהעליב היה במצוקה בשל אי הצלחה בפיסול, האם זו סיבה מוצדקת להעליב ילדים אחרים? בהחלט לא!
אי הצלחה זה התירוץ, הסיבה שהילד מדבר ומעליב יכולה להיות אומנם תסכולו אך מאין שואב הילד את המידע? כיצד להגיב לתסכול? מי אחראי על ויסות תגובותיו, מי המודל של הילד? מי מחנך את הילד לווסת ולנתב את תגובותיו? מי לוקח אחריות על עיצוב אישיותו להיות אדם סובלני וסבלני אדם היכול להתמודד עם אתגרי החיים ולצאת שלם?!
הכל מתחיל בבית אבל זה לא עוצר שם, גם לנו המחנכים יש חלק מרכזי וחשוב, להיות לילד מודל חיובי, המאפשר לו לצלוח את אתגרי: הכעסים, הלבטים, ההצלחות, הכישלונות … ולנתב אותם לניסיון חוויתי ומשמעותי.
הורה/מחנך הכועס רוטן כשלא מצליח לו, שלא יתפלא שהילד מגיב כמוהו.
כשהורה /מחנך מעליב שלא יתפלא שהילד מעליב ילדים אחרים ואפילו מבוגרים. כשהורה/מחנך מאשים, שלא יתפלא שהילד מאשים.
כשהורה/מחנך משתף כשקשה לו, כשהוא כועס, שהוא לחוץ, עצוב, דואג, שמח, נירגש, אוהב, מתלבט, חושש.. הילד מחקה אותו ״כחומר ביד היוצר״.
מה קורה כשילדים רואים את ההורים או צוות הגן מכבדים זה את זה? ומה קורה כשהם מעליבים זה את זה? או כיצד אנחנו מגיבים לסיטואציות חברתיות במעגל המשפחתי, החברתי והכל מול עיניהם של הילדים התמימים הרואים, מקשיבים ולומדים.
ילדים המפלסים את דרכם בצעדים זעירים בעיצוב אישיותם כאנשים בוגרים סבלנים, מכבדים, מאופקים או שלא.
המסקנה היא שבכוחו של הורה /מחנך להרחיב או לקצר ״בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר.״
ריקי לוי
.M.A בחינוך
