"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – כְּשֶׁהִיא מוֹדָה – הִיא בְּשִׂמְחַת עוֹלָמִים. שִׂמְחָה מְקוֹרִית – זֶה הָאוֹר. [ימימה אביטל]

מלאכה של לומדת: ״אפשר לקבל עזרה?"
תשובה:"לא אני ממש ממהר מצטער, זוכרת? אני חייב לסיים משהו בעבודה לפני שכולם באים."
"תוכל רק להכניס את הכסאות?"
"כן, ואח״כ אני מסתגר בחדר לחצי שעה."

האמת לא זכרתי כלום, מה שזכרתי זה שאני זקוקה לעזרה עוד מעט כל האורחים יגיעו להדלקת נר שמיני ואחרון ואני כבר ממש עייפה.
בשבריר שניה החלטתי להודות על העזרה עם הכסאות ובכלל, הרי ידעתי הכל מראש, התעקשתי שהיום נארח למרות כל האתגרים.
הופתעתי לראות איך השמחה נכנסה והאירה את ליבי, היה ערב משפחתי מרגש.
אני מרגישה שבזכות הלימוד אני מסוגלת לצאת מעייפות לשמחה, ״ממסכנות״ של הילדה ללומדת, מעריכה, שמחה, מראיית הטפל, לראיית העיקר-הטוב.
אז החלטתי לפזר אור לחזק את הזוגיות ללא ביקורתיות, ממקום מבין ומודה על הקיים, אני יודעת שיכולתי להאשים, לכעוס, לריב, לדרוש, איזה מזל שבחרתי בטוב.״

ימימה אומרת: כאשר אנחנו מודות על הקיים השמחה מתפשטת ומביאה איתה אור פנימי גדול.

בטבעי שלנו אנחנו רואות את הקושי, את החסר. ימימה מזמינה אותנו להפוך את המחשבה למחשבה טובה.
את הקשב לקשב נקי, את הרגש לרגש טוב, את הלב הסגור לפתוח, ואז הרצון מקדם אותנו למחוזות טובים.

על מה אתן מודות?
מה מקור האור שאתן מכניסות לחייכן?
מוזמנות להצטרף ללימוד ולמצוא תשובות מדוייקות.

ריקי לוי
.M.A בחינוך