"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – תִּסְתַּכְּלִי, דֶּרֶךְ מָה אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת? (ימימה)

אחת התלמידות מספרת שהיא ביקשה מאחד מבני ביתה, תוך כדי ארוחה שהיא הכינה, שיעביר לה את המלחייה
ומשום מקום התנהל ויכוח קולני לא מותאם למה שהיא ביקשה.
לאחר שהקולות נרגעו והתאפשר שיח נעים, היא הבינה שבקשתה תורגמה כפקודה וזו לא הפעם הראשונה שהיא נשמעת כפוקדת.
היא הופתעה מהדברים שעלו בשיח, אבל יכלה ביושרת לב להבין במה מדובר, מכיוון שהיא מכירה את הצד הזה שלה.
העניין הוא שבאותה נקודת זמן היא הרגישה ״קורבן״ לתגובה קיצונית מבחינתה ותוך כדי שיחה הסתבר שיש עוד ״קורבן״.
הפער בין איך שאנחנו שומעים את עצמינו לאיך אנחנו נשמעות מאוד מפתיע.
ימימה אומרת:
״תִּסְתַּכְּלִי , דֶּרֶךְ מָה אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת?״
המבט שהתלווה לבקשה / פקודה התדר של המילים, והמילים.
כולנו מכירים מבטים ביקורתיים, מבטים נוקבים, מבטים מזלזלים מבטים מתנשאים.
אין הכוונה לעודד חלילה תגובה אלימה או אישור לויכוח קולני.
זו הזמנה לבחון דרך מה אני /את מסתכלת?
אבל באמת ללא מסכות.
אותה תלמידה שיתפה שתודות ללימוד היא החלה להקשיב לעצמה לתדר של המילים ובנוסף היא התחילה לבחון דרך מה היא מסתכלת?
״תִּסְתַּכְּלִי, דֶּרֶךְ מָה אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת?״
מוזמנות גם להסתכל בוודאי תגלו אצלכם דברים חדשים.

ריקי לוי (.M.A בחינוך)