החצר האחורית: בוכה על הקבר

אני מעלה מאזין לשידור. על הקו נמצא סרגיי שמתחנן לעזרה.
הוא רק בן 28 ומאחוריו עבר מפואר של סמים קשים. באוקראינה, לדבריו, זה היה קל מאוד להשיג את הסם. פרחי הפרג, האופיום, גדלים בכל מקום, רק צריך לקטוף, זה היה בחינם, סוטול שלא עלה כסף.
מגיל 15 מזריק סרגיי לגופו מנת אופיום של גרם-גרם וחצי כמעט כל יום.
סבו מצד אביו היה יהודי, והוא עצמו נתקל מדי פעם בגילויי אנטישמיות בבית הספר. בגיל 23 החליט להשאיר את הוריו, אחיו ואחותו הצעירים ממנו ולעלות בגפו לישראל.
שם, חשב לעצמו, אולי יאיר לו המזל. אך המציאות הייתה חזקה וקשה מכל דמיון, והחזון הפך לכישלון גדול.
הוא שהה שבועיים וחצי במרכז קליטה בירושלים, ונאלץ להיפרד מהסם, אך הוא לא עמד בזה. מה זו רכישת שפה לעומת התענוג שברכישה ושימוש בסם?! חשב לעצמו.
כשהגיע לטבריה, מצא שפה משותפת מהר מאוד עם ה"חבר’ה הנכונים", כאבי הגוף העזים זרזו את התהליך למצוא את המפלט לסבל הנפשי, למצוקה האיומה, לאדישות, האדישות הבלתי נסבלת לחיים האלה.
בטבריה, הוא מספר, היה די קל. אומנם המשטרה קצת לוחצת ומציקה לאחרונה, מערימה קשיים אבל זה לא עוזר להם. השוטרים מכירים אותו טוב, הוא ישב בכלא כבר פעמיים על שימוש בסמים ועל גנבות. מאז הכלא הפסיק סרגיי לגנוב. הוא מתפרנס מעבודות מזדמנות, סבלות בשוק, מה שיש. הוא ישן בבית קברות ואוכל מפחי האשפה של ההיפר שוק הסמוך.
"אני נפלתי לסמים כי רציתי להתנסות במשהו חדש, מרגש. הרבה אנשים נופלים רק מפני שרצו לנסות את הדבר החדש, המסקרן, ואם זה עושה לך טוב, נעים לך, אתה רגוע, אתה רוצה עוד ועוד ועוד….." מסביר סרגיי. "אני מתחנן לאנשים ומזהיר אותם שלא יתקרבו לסם. אפילו לא לנסות, כי הפעם הראשונה הזו, זו פעם אחת יותר מדי. לי נמאס כבר מהחיים האלה, אני מיואש והרוס. אני רוצה להיגמל, רוצה לצאת מהחיים האלה, המחיר ששילמתי היה כבד מדי."
מיד בסיום תוכנית הרדיו הגעתי לבית הקברות, שם מצאתי את סרגיי שהעביר שם את לילותיו למעלה מחודשיים. נכנסנו למכונית ונסענו למרכז הגמילה של ג’קי "יחד לאור". בדרך סיפר לי סרגיי את סיפור חייו הקשה, על לילות הגשם והשרב ברחובות, על כאבי הבטן הנוראיים שכנראה נגרמו משאריות המזון שאסף מפחי הזבל וכמה הוא מצטער שבא לארץ. הוא סיפר על היחס המשפיל, הדלתות הסגורות, האטימות הבלתי נסבלת של החברה. אבל הוא הכי מצטער על השימוש בסמים.
כולנו נחזיק לו אצבעות ונקווה שאולי יום אחד יוכל לראות את החיים ממשקפיים ורודות.