לא כל דבר צריך לספר ולהיכתב אך הסיפור הזה שאני עומד לספר לכם הוא מיוחד.
זה היה לפני שנים רבות עת התגייסתי למשטרת ישראל וצורפתי למשרד החקירות. בעודי טירון, חודש ימים במשטרה. הטילו עלי משימה להיות בלש. אני בלש חשבתי לעצמי? אני בקושי שוטר.
באותה תקופה, במושבתנו הקטנה (שהייתה באמת קטנה) והקסומה כשריח הגפנים השרו אווירה פסטורלית מדהימה ביופייה, הגיעו למשטרה תלונות חוזרות ונשנות, שישנה חבורה הגונבת מגני הילדים את הקופות הקטנות.
בוקר אחד, בעת שאני במשרד, קרא לי בורנשטיין מפקד התחנה, למשרדו. נכנסתי אליו והוא סיפר לי על הגניבות והטיל עליי לפתור את הבעיה. איך? שאלתי. תסתובב ללא מדים ותמלא תפקיד של בלש, השיב. למה? אני בקושי חודש במשטרה? שאלתי. מפני שאני סומך עליך, השיב. אצטרך לגלם את "שרלוק הולמס" הבלש, צחקתי בליבי. לא הייתה לי בררה קיבלתי עליי את המשימה והתחבטתי עם עצמי: מה אעשה? איפה אתחיל? איפה אמצא אותם? קיבלתי משימה ואיני יודע מאיפה להתחיל. האם אסתובב בין הגנים או אסתובב במרכז המושבה? שאלות רבות ניקרו במוחי.
ואז גמלה בליבי ההחלטה לעמוד במרפסת של המספרה של אבי ז"ל שהייתה ברחוב המייסדים במרכז המושבה, איפה שסטימצקי היום, משם אוכל לראות ולצפות בהולכים ושבים. עמדתי, הסתכלתי כה וכה, על העוברים ושבים, אכזבה, לא גיליתי דבר.
והנה בוקר אחד, בעודי צופה כבלש, עיני לכדה ילד, כבן אחד עשרה, ממשפחה מוכרת ברוכת ילדים וקשת יום, נכנס לקיוסק ממול וקונה גלידה, סיים את הגלידה, קנה עוד גלידה ועוד גלידה, זה עורר את סקרנותי וחשדותיי בעבעו בתוכי.
ללא היסוס ניגשתי אל הילד. בוקר טוב, הגלידה טעימה? שאלתי. הוא השיב: מאוד. המשכתי: מאיפה לך הכסף לקנות גלידה ועוד גלידה? הילד השיב: מה אכפת לך אתה שוטר? אתה הרי ספר. והמשיך: מה נעשית שוטר פתאום? השיבותי, אני אכן, שוטר. אז איפה המדים? אתה לבוש כמו כולם. עניתי: מה זה משנה איפה המדים, שאלתי אותך מאיפה לך הכסף לקנות גלידה? הילד מוכר, אני יודע מאין בא. הוא השיב הייתי ילד טוב ואימא נתנה לי כסף. באמת? שאלתי והמשכתי: אימך גם הסכימה לך לא ללכת לבית ספר? היום החלטתי לא ללכת ללמוד. השיב. המשכתי להקשות עליו, אם אימך נתנה לך כסך, בוא איתי, נלך ונשאל את פיה.
הילד סירב מה פתאום, לא אלך! אתה לא תכריח אותי. נתתי לו פליק מלטף. הוא היה המום, ורציתי לתת לו עוד פליק אך הילד נכנע, כי הבין שאני רציני, והחל לספר לי שאכן הכסף גנוב. מי השותפים שלך? שאלתי. הוא מסר לי את שמות הילדים והוסיף היות שהוא שמנמן ולא יכול להיכנס דרך החלון, תפקידו היה לשמור מבחוץ שלא יפתיעו אותם.
איפה הכסף? שאלתי. בחורשת לנגה. השיב. הלכנו לחורשה חיפשתי מתחת לעץ שסימן לי ולא מצאתי וככה מעץ לעץ. איפה הכסף? שאלתי בכעס. והילד הודה שאת הכסף חילקו בין החברים ואת חלקו הוא בזבז על גלידות.
אמרתי לו: יש לך הורים טובים הדואגים לך ואתה ילד טוב למה אתה נגרר אחרי החברים לדברים רעים. אתה אוהב ללמוד? המשכתי לשאול. והוא השיב כן, מאוד.
הסעתי אותו לתחנת המשטרה, לקחתי ממנו עדות ולפני ששחרתי אותו, אמרתי לו: בוא נעשה הסכם: בחופש הגדול כל פעם שתרצה גלידה תתקשר ואבוא לקחת אותך, אקנה לך גלידה מהמסעדה של "רפול" מול המשטרה, תעזור לי בניירת ואחזיר אותך הביתה וכך היה. הילד שמח לעזור לי ואני גיליתי ילד טוב, חרוץ ומסודר. בא כמה פעמים ואחר כך פסק.
במרוצת השנים אני פנסיונר, הייתי באירוע בר מצווה בבית הכנסת, ביושבי באולם הכיבודים של בית הכנסת, הרגשתי טפיחה על הכתף, הסתובבתי וראיתי אדם שאני מכיר היטב, שאלתי לשלומו והוא לשלומי. ואז הוא שאל אותי, אתה יודע למה ניגשתי אליך? והמשיך בהתרגשות: מפני שעכשיו שמעתי עליך סיפור מאגדות אלף לילה ולילה, זה נכון? מה שמעת? שאלתי. כשהוא נרגש סיפר לי את הסיפור שסיפרתי לעיל.
האיש היפנה את תשומת ליבי שבצד השני של האולם יושב הבחור ומספר לכל היושבים בשולחנו, שלקחתי אותו תחת חסותי, התנהגתי אתו יפה, בזכותי הוא לא הידרדר, והמשיך ללמוד, והנה הוא נשוי והקים משפחה לתפארת.
האמת התרגשתי. קמתי והלכתי עם האיש לשולחן ש"הילד" ישב. אכן ראיתי את הילד עם הגלידות, חייכתי, בחלוף השנים התבגר (כמו כולנו), שוחחנו ושמחתי שהוא הצליח, נפרדנו לשלום ודרכינו נפרדו.
לפני שנה אני יושב בבית "ניחוח קפה" של אריה ברחוב המייסדים, שותה להנאתי קפה אספרסו, פתאום אני רואה אותו בא לכיווני ואשתו לידו. הוא עצר לידי בירכנו איש את רעהו לשלום ואז הוא אמר לאשתו, הנה, תכירי זה פינס השוטר שסיפרתי לך עליו, הציל אותי מהידרדרות, מה שאני היום, בזכותו.
התרגשתי מאוד. מה שהכי ריגש אותי זה הכרת הטוב שבו. הרי הוא היה ילד וחלפו מעל לחמישים שנה והוא זוכר כאילו היה זה רק אתמול. אמרתי לעצמי הילד הזה ניחן בראיית הטוב ומתוך הכרת הטוב גם בחלוף השנים זכר להכיר תודה.
איפה ישנם עוד אנשים הזוכרים את הטוב ומוקירים תודה. זכיתי.
שבת שלום ומבורך!
