החצר האחורית: חברה בהכחשה

אף אחד לא יתווכח איתי על העובדה שבעיית הסמים רק הולכת ומחריפה ככל שעובר הזמן. המגיפה הנוראה מתפשטת, חודרת לכל פינה בחברה שלנו ובעולם כולו. כנראה, שבנינו לנו עולם שמרבית שכניו מעדיפים לברוח ממנו ולא להתמודד מולו. כמו כל נרקומן, גם החברה שלנו מפתחת לעצמה סימפטומים של הכחשה. הסמים, מזמן איבדו את הטאבו, כמעט אף אחד שם למעלה, לא מטיל עליהם ווטו (עוד פוליטיקה זולה), כולם מעשנים, כולם בסוטול וכולם מבינים את זה.
השבוע אפילו שמעתי הורים המדברים על הסמים הקלים כעניין של מה בכך. ואני חובק ילד קטן, עוד מדשדש בחיתולי האבהות, חרד מה יהיה על החברה שלנו וכיצד נגונן על ילדינו מאיום כזה ושמו – סמים. אחרי כל כך הרבה סיפורים שאתה שומע על הורים שאיבדו את ילדיהם לסם, אתה לא יכול להישאר אדיש.
בכל יום כשאני פותח את העיתון, אני מוצא תמיד כתבה או מאמר על סמים. נעצרו עבריינים, נתפסו סמים ומתו משתמשים. והסיפורים כמעט זהים, ממש סרט תורכי עם סוף עצוב שההבדל הכמעט יחיד בין סרט לסרט הוא שמות השחקנים.
זו תופעה שלאדם הנורמטיבי, בעל השכל הישר קשה מאוד להבין. אייך דווקא אלה ששקועים במצוקה, אלא שרע להם, דווקא הם פונים לסם. פעם לא ידעו מה זה להיות נרקומן. היום כולם יודעים, כולם רואים מה גורמים הסמים ושטוב בסוף לא יוצא מזה, ובכל זאת מחליטים לנסות ולהתגרות במוות – לך תבין.
השבוע פגשתי את חני, ילדה טובה מבית טוב שפגשה בבחור לא כל כך מוצלח.
חני נדלקה על אסי באחת ממסיבות ליל שישי. הם היו מבלים בקביעות במועדון תל אביבי ותופסים ראש טוב. וודקה עם תפוזים היה המשקה שלהם . הם היו שותים עד שכרון חושים, וזה היה מנהגם הקבוע. באחד מאותם לילות, הביא אסי כדור אקסטזי, כדי להוסיף קצת "דלק" למדורת הסוטול, אך כעבור זמן קצר אבדה השליטה על האש.
חני בתחילה התנגדה לרעיון. הסיפורים סביב נושא הסמים הלחיצו אותה, אבל הסקרנות גברה גם על זה והיא החליטה לנסות. מאותו הלילה החיים של חני השתנו. כל השבוע הפך להיות צפייה ליום שישי הגדול – יום האקסטזי, היום בו תוכל לפרוק את כל מתחי השבוע על רחבת הריקודים בקיפוצים לצלילי המוסיקה ולקולו של האקסטזי. החיים של חני התנהלו סביב מסיבות יום שישי, וככל שחלף הזמן נעלם השבוע ונשאר רק יום שישי ואז גם יום שישי נעלם ונשארו רק המסיבות, וכשהן נעלמו גם כן, נשאר רק האקסטזי. חני בת – 21 מצאה עצמה מכורה לכדורים. אותה תלמידה מצטיינת, אותה קצינה מוצלחת, אותו פרח נראה היום כמו קוץ.
חני כמו רבים בגילה ובמצבה מתכחשת לבעיה שלה. היא עדיין טוענת שהכל בשליטה, שהטרוף יחלוף, שזה רק עניין של גיל. אולי היא צודקת אבל כנראה שלא. החברה שלנו מאוד דומה לחני. החברה שלנו לא מבינה איזו צרה ממתינה לנו בפינה. לא מוכנה לעמוד מול המגיפה הזו ולומר ’עד כאן’, אלא מעדיפה לקבל אותה בכניעה, כי כנראה שזה יותר קל מלהילחם, ולהילחם במגיפה כזו זה בהחלט לא קל – ומי כמוני יודע.