אבנר, בן ארבעים ואחת, בחור גבוה ובריא- מכור לסמים. אחיו סיפר לי איך אבנר הצטרף למעגל המוות. "..הסיפור התחיל כשהתבשרנו, אני ושני אחיי שהוריי מתגרשים. אבנר היה אז בן 14, אני בן 12 ואחי הקטן בן 8. אבא הסביר שאמא לא חוזרת יותר הביתה. אבנר קיבל את הידיעה קשה מאוד, צרח, השתולל ובכה הרבה. אני לעומת זאת, הייתי רגוע יותר וקיבלתי את הגזרה. הגירושים לא עלו יפה. אמי התמוטטה ונשלחה לטיפול ב"שלוותה", ואחרי שיקום של שנים חזרה ועבדה במקום שנתן לה הרבה כוח להתמודד עם החיים. אבי, לעומת זאת, שהחליט לגדל אותנו, נכשל מהר במשימה שלו. בוקר אחד החליט אבנר, בן ה-14, לנסוע לת"א למשרדי הסעד ולחפש לעצמו בית חדש. הוא התקבל לקיבוץ, שם היה עד אחרי הצבא. בצבא שירת בצנחנים. בקיבוץ מאוד אהבו את אבנר. שם הכיר את אשתו הראשונה, דנה. התחתן ונולדה לו ילדה בשם שיר (היום היא כבר בת 18). אבנר עבד קשה מאוד כדי לפרנס את משפחתו. הוא חילק עיתונים בבוקר מוקדם ולאחר מכן עבד במפעל פרטי המייצר אוכפים לסוסים. בעל המפעל הפרטי היה זקן מאוד ורצה מאוד להוריש לאבנר את המפעל, אך נפטר לפני שהספיק לעשות זאת. אבנר נכנס לדיכאונות. אחרי שנתיים בערך התגרש מדנה. הוא התנתק מהמשפחה, כמעט לגמרי, לא רצה לדבר או להיפגש. עם השנים אבד הקשר לחלוטין. אחרי תקופת זמן לא קצרה, הכיר את שוש, גרושה עם בן אחד, אישה קרה וסגורה.
שוש ואבנר היו זוג מוזר, היחס לילדים (היו להם עוד שני ילדים משותפים) היה נוקשה מדיי והם היו עצבניים ולא רגועים. הם היו מכורים לסמים, רק אנחנו עדיין לא ידענו. לפרנסתו, החליט אבנר להקים עסק-מועדון ביליארד. אבנר היה זקוק לעוד כסף כדי להשלים את המועדון- ופנה לאימא. אבל כל העסק נפל. אימי לא הסכימה לעזור.כנראה בגלל כעסים מהעבר, אולי הייתה מאוכזבת ממנו ואולי כי באמת לא היה לה מה לתת. אבנר נשאר פגוע ומאוכזב. הוא נכנס לחובות, ולמרות הכחשותיו, השתמש בסמים. מצבו של אבנר הידרדר. אימי לא יכלה לראות את זה ואירחה אותו בביתה. אבנר עשה חורבן בבית ובלאגן.לאחר כמה חודשים השכירה עבורו דירה של חברים טובים, אבל גם שם נחלה אימי אכזבה ממנו. הוא לא שילם שכירות, הרס את הדירה ופיזר את השיקים שלה. המצב הלך והתדרדר. אימי כבר לא יכלה יותר וניתקה איתו את הקשר. שוש, אשתו, הייתה הולכת, כשהיא מסוממת לגמרי, למקומות העבודה של המשפחה לבקש כסף. ואכן עזרו ונתנו לה אך הסמים לקחו הכל. אחרי שאימי ראתה שהמצב הולך ומידרדר היא נכנסה שוב לתמונה. היא לא יכלה לסבול את מראה נכדיה הרעבים והלבושים סמרטוטים. לא פעם מצאה את אשתו במצב עילפון בגלל הסמים. מקיאה ומשלשלת, חסרת שליטה לחלוטין- והצילה אותה. למרות הסיוע, הייתה סופגת עלבונות, צעקות וקללות. עד שאמרה שוב, מספיק. אבי, שניסה גם הוא לעזור, ברח מהר מהעניין. בית הספר החליט לטפל בילדים של אבנר ושוש ולהאכיל אותם בצהריים, מועדוניות ואנשים תרמו אך הדברים היו זמניים. אחי הקטן שכבר הפך לגבר צעיר, התחתן וחזר בתשובה. הוא לקח את אבנר לישיבה שלו לשלושה חודשים, ושם הוא הצליח לגמול אותו. אבל הניקיון מהסם לא החזיק הרבה זמן. כשוש חזרה לתמונה, חזרו גם הסמים. לפעמים אני מייחל שהסמים יגמרו אותו כבר, וכמה שיותר מהר כך ייטב לכולם. אני יודע שזה אכזרי להגיד את זה אבל אני כבר מיואש ממנו. היום אבנר עובד וכל הכסף שמרוויח הולך לסמים. שוש לפעמים עוד מחכה לו בפתח השער ושולחת אותו להביא עוד חומר.משרד הרווחה נכנס לעניין, ואישה אחת מקסימה לקחה עליה את המשפחה הזאת להסתכלות ועוזרת להם המון. הבנים של שוש נשלחו לפנימייה ובאים לבקר אחת לשבועיים את ההורים. שעה לפני כניסת יום כיפור האחרון, כששני הבנים הגיעו לחופשה בבית, התמוטטה שוש בידיים של אבנר, לפני הילדים. ניידות של אמבולנס הגיעו אך ללא הועיל, שוש נפטרה. כששמעתי את הבשורה המרה, נסערתי כולי. רציתי לנסוע לאבנר, אך בגלל המהומות והאלימות, נסגרו צירי תנועה רבים ורק במוצאי החג הגעתי אליו. כשפגשתי אותו הזדעזעתי. הוא נראה רע מאוד, כ"כ רזה, עור מכווץ, בוכה כל הזמן ורק מבקש לחבק מישהו. הבית היה מזוהם ומטונף, המקרר ריק. לא הבנתי איך אחי יכול לחיות כך. אני, אשתי ואימי ארגנו את הבית, סידרנו וניקינו אותו, קנינו מזון. לפחות שיוכלו אנשים לבוא לשבעה. בסוכות הבאנו את הילדים של אבנר להתארח בביתי. הילדים שלי ושל אבנר לא נפגשו תקופה ארוכה, אבל למרות זאת המפגש היה מרגש ומצליח. בלילות הייתי יושב ומשוחח עם אבנר.שמרתי עליו שלא ישתמש בסמים.השיחות הללו נתנו לי הזדמנות להכיר את אבנר, את האח שלי. למרות שתמיד הבטיח כי הוא נקי, הוא היה ממשיך להשתמש. מסתובב כל היום מסטול. אימי התמוטטה בגלל המצב וקבלה אירוע מוחי, היום היא יושבת בבית ולא עובדת, אבי לא רוצה לשמוע ממנו. ואני כואב את כאבו, ומאוד מתוסכל. לא יודע כבר מה לעשות וחושב שאולי יותר טוב שימות. אבל אני פוחד שהוא ימות, לא רוצה לאבד את אחי הבכור,אבנר…". כמו משפחתו של אבנר, יש עוד משפחות רבות במדינה הקטנה שלנו שהן נפגעות סמים. אם הנרקומן היה יודע בכמה הם פוגעים באנשים האהובים עליו, אולי זה היה עושה לו משהו. ואולי אני נאיבי מדי.
שלכם, אייל מדני
*הזקוקים לסיוע או המעוניינים להשתתף במאבק בסמים ובאלימות יפנו לטלפון: 050-5566400
או למייל: eyalmadani@walla.com
