פרשת ’’בשלח’’ (מפרק י’’ג פסוק י’’ז עד פרק י’’ז)

תובנות מהפרשה הקודמות: ה’ אומר למשה בא אל פרעה, "אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ …. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם"

"הִתְעַלַּלְתִּי" הכוונה עוללתי. להבנתי, מדובר במסר חינוכי: לא להתמכר לשיכרון הכוח ולהאמין שהאדם כל יכול, שיוביל למציאות אשלייתית והרסנית, עד לאובדן שליטה, ההתרסקות בלתי נמנעת.

זה קורה להרבה מנהיגים וגם לאנשים הצורכים אלכוהול וסמים, נדמה להם שהם מנהלים את העולם ואט אט, מאבדים צלם אנוש ושליטה על חייהם.

במסר חינוכי לדורות, מגיע תפקידו של בורא עולם לעשות סדר, לא לעולם חוסן! למען יראו ויראו!

הפרשה הסתיימה ב-"והגדת לבנך", כלומר: על ההורים לדעת להקשיב ולספר לילדים מי אנחנו ומאין באנו, על חשיבות הענווה, החמלה שיחזקו את תחושת השייכות, השותפות והאחריות.

פרשת "בשלח" ממשיכה: כשבני ישראל יצאו מעבדות מצרים, התבקשנו לזכור ולספר לדורות: "וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." צבאות הכוונה לצבא? לא!

להבנתי: צבא הכוונה להשתייכות. העם הזה שייך למורשת מפוארת, של ערכים ואמונה באל אחד! שארץ ישראל נחלת אבותיו. והרי כשהיו עבדים, נטמעו בתרבות הגויים וכעת שהם בני חורין, עליהם לחזק את שורשיהם ולמלא את ייעודם כעם ערכי ומוסרי ולשמור היטב על מהות קיומם. קיומנו!

גם אם הילדים לא ישאלונו או ישאלו בצליל מרדני, חובה עלינו ליזום ולדבר, והגדת לבנך, לספר את ההיסטוריה של בני עמנו. על כל יהודי להכיר וללמוד על עברו, כדי לשמור היטב על עתידו.

למילים יש הרבה כוח, אם נדע לספר את סיפור חיינו מתוך אמונה ואהבה, שלא נשכח מי הוציאנו מעבדות ונטע בתוכנו את החירות והזהות, הערכים והמסורת ועצם התהוותנו כבני חורין לעם ישראל, עם שפה משלו, תרבות, חוקים ומשפטים, זה לא יישכח לעולם ויעבור מתוך תחושת שייכות ושליחות מדור לדור.

המסע התחיל. בני ישראל יצאו ממצרים בליווי עמוד ענן ועמוד אש המאירים להם את דרך המדבר הארוכה והרצופה משברים.

לפתע פרעה התחרט על שגירש את עם העבדים, "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר."

"נְבֻכִים" בעיני פרעה הכוונה חלשים, אבחנה זו מדרבנת את פרעה לרדוף אחריהם ולזרוע פחד בקרבם.

" וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ, … אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר …כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."

בני ישראל ראו את המצרים רודפים אחריהם, נכנסו לפאניקה שעוררה בהם געגועים למצרים, כל הניסים שהיו עדים להם התפוגגו, כי ליבם הסגור נשאר במצרים. כל הקושי והסבל נראים כירח דבש, עד שהם מוכנים מיד לחזור לעבדות.

והנה נס, הים נחצה לשניים ובני ישראל עברו ביבשה.

למראה הנס הגלוי בקריעת ים סוף, העם פרץ בשמחה. כשמשה ראה את העם קורן משמחה שירת הודיה פרצה מליבו והעם הצטרף אליו: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל …מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא ".

שיעור לחיים! הבחירה בידינו! הים בנס על טבעי נחצה לשניים, אך האדם בטבעיות אם רק ירצה, יוכל לפתוח את ליבו ולהתחבר להכרת הטוב שבו ואז מרצונו החופשי יצא מעבדות לחירות. מהחושך אל האור.

שירת הים היא שיר הלל לה’ מתחילתה ועד סופה. אולי לא בכדי מרים אחות משה וכל הנשים שאיתה, פתחו בשירה משל עצמן ויצאו במחולות.

על כן, פרשה זו נקראת פרשת שירה.

אולם השמחה, האמונה והשירה לא החזיקו מעמד, מיד התחילו התלונות: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה". המים הומתקו והעם שתה לרוויה.

המסע נמשך והצידה אזלה ובני ישראל שוב צועקים על משה: "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."

מי בכלל רצה לצאת ממצרים? היה להם סיר בשר, לחם לשובע, למה הוציאו אותם ממצרים? בני ישראל בוכים וצועקים ומתלוננים כמו ילדים, רע להם, הם הולכים למות! נפשם עדיין נפש של עבד ולא של בן חורין.

הפחד מהלא נודע משתק אותם. הם מתגעגעים למצרים למרות העבדות, הם בערבוב, מבולבלים, הקשב חסום, והדמיון יוצר מציאות מתעתעת שהכול נגדם.

ה’ הקשיב לתלונותיהם והבין לליבם כי המזון מרגיע את הנפש ומשרה תחושה של שובע, ושקט נפשי. על כן, מיד מילא מבוקשם, דרך נס קיבלו מן שיורד מהשמיים. מדובר בתחליף לאוכל כדי שיתרגלו אליו, מין לחם פלאי שאותו יקבלו מידי יום ביומו ועד סוף המסע.

התלונות והמשברים לא פסקו. המסע אל הארץ המובטחת, ארוך. הדרך ארוכה.

כל הניסים שראו וחוו לא מספיקים כדי לפתוח את הלב ולבנות זהות ואמונה. הם כמו ילדים הזקוקים למישהו שידאג להם, שיוכלו לסמוך עליו, שיקשיב להם, שיגן עליהם, יכוון אותם ויצמיח אותם, כדי שיוכלו לגדול ולדאוג לעצמם.

מהפרשה למדתי: אם נדע לפתוח את הלב, נוכל לראות את האור גם בקושי, והלב ישיר שיר הודיה על כל היש כי שום דבר אינו מובן מאליו.