תובנות מהפרשה הקודמת: בני ישראל סוף סוף גורשו ממצרים. כל הסבל והמאבק להישרדותם, שנמשך מאות שנים ולקח מהם את החופש בכל תחומי החיים, הסתיים.
למה כתוב שה' הכביד את לב פרעה? להבנתי הצנועה, כדי להאיר ולהזהיר אותנו, מה קורה לאדם הנותן לקנאה ולשנאת הלב לטשטש ולשבש את הדעת, לחסום את הקשב ולאטום את הלב! לא מדובר בלב סגור, כי לב סגור יכול להיפתח, אלא, אטום! לב אטום, אכזר לאחר ולעצמו! שיעבוד בני ישראל עד קצה גבול היכולת וגזרת השמד לילדי בני ישראל לא נגעה בלב פרעה – אטום! לכן ההתרסקות בלתי נמנעת.
התובנה: אם חלילה ניתן לקנאה ולשנאה לשבש את הדעת ולאטום את ליבנו, נראה את האויב כאוהב, ונשכח שאחים אנחנו וכולנו בסירה אחת! בנפשנו הדבר!
פרשת "בשלח" ממשיכה: התורה פותחת לנו צוהר מואר ללמוד את נפש האדם. אחרי מכת בכורות, פרעה נכנע וגירש את בני ישראל. ובני ישראל למרות השעבוד המפלצתי לא רצו לעזוב את מצרים וגורשו.
לכן הפרשה נפתחת: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם…" כלומר: בני ישראל יצאו שלא ברצונם.
זה מלמד אותי: כמה איתן הוא כוחו של הרגל. הדבר דומה לתולעת החיה בחזרת וחושבת שאין טעים ומתוק ממנה.
כוחו של הרגל! עם ישראל בכל אלפיים שנות גלות לא חשבו להעלות לארץ מרצונם החופשי. הם התגעגעו לארץ, חלמו על הארץ, כתבו פיוטים מרגשים, כתבו שירי כיסופים על הארץ, התפללו לשוב לארצנו, ונשארו בארץ גלותם, סבלו את הרדיפות, האינקוויזיציה להמרת דתנו והפוגרומים. חשוב לציין שבשנת 1860 הזהות היהודית והלאומית עוררה את התנועה הציונית לעלות ארצה שהייתה שוממה והחלו לבנות ולהיבנות. אך רוב היהודים רק אחרי השואה הנוראה, חבולים ומוכים, אוד מוצל מאש, נהרו, מכול העולם, ושבו (לא כולם) אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל, "כעב תעופנה" (ישעיהו ס').
המסלול הנבחר למסע אל הארץ המובטחת, אינו הדרך הקצרה, "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים". למה? מכוון שבני ישראל מצבם הנפשי ירוד והעבדות עדיין שרויה בנפשם.
להבנתי: אם בני ישראל היו הולכים אל הארץ המובטחת דרך פלשתים הקצרה, נפשם הירודה, נפש של עבד, לא בשלה לאיומים, על אף שיש להם אמצעים למלחמה אם תיפתח עליהם: "…וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל". לכן ה' העדיף להוליכם דרך ארוכה כדי לחזק את רוחם ובד בבד להנחילם ערכים שיחזקו את זהותם וירגישו את תחושת השייכות והשליחות כעם ערכי ומאוחד ששב לנחלתו.
זה מוביל אותי להבנה שלא בכדי, בכל פעם שאנחנו לקראת הכניסה לארץ המובטחת, הפרשה מורכבת מהשורש של"ח, מלשון שליחות.
פרשת וישלח: יעקב בדרכו הביתה מחרן, כתוב: וישלח יעקב מלאכים (בראשית לב). הנה בפרשתנו "בשלח": ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג).
פרשת "שלח": שלח לך אנשים ויתורו את הארץ (במדבר יג).
מרתק! שלוש הפרשיות הללו מחזקות את הבנתי הצנועה על חשיבותה של הזהות שתחזק את תחושת השייכות והשליחות לארץ הזאת, כי בלעדיהן ניראה כעלה הנידף ברוח, שורש מחפש.
איך נרגיש את תחושת השייכות והשליחות? כשבני ישראל יצאו ממצרים התבקשנו לזכור ולספר לדורות את סיפור חיינו.
לפיכך, מששבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות, אנחנו חייבים לרצות לספר לילדים, מתוך אהבה ואמונה, "והגדת לבנך…", מדור לדור, את ההיסטוריה של בני עמנו.
על כל ילד ללמוד לדעת ולזכור את עברו, כדי שירגיש את תחושת השייכות לארץ הזאת ויראה בהתיישבות בארץ שליחות! כך ישמור על עתידו כעם אחד עם עתיד משותף אחד כאן בארץ המובטחת נחלת אבות! "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון).
המסע התחיל. בני ישראל יצאו ממצרים בליווי עמוד ענן ועמוד אש, המאירים להם את דרך המדבר הארוכה והרצופה משברים.
אם חשבנו שנפרדנו מפרעה אז עדיין לא! פרעה התחרט על שגירש את עם ישראל (עבדים בחינם): "וְאָמַר פַּרְעֹה…נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר."
"נְבֻכִים" בעיני פרעה הכוונה חלשים, אבחנה זו מדרבנת את פרעה לרדוף אחריהם ולזרוע פחד בקרבם.
ואכן, כשעם ישראל ראה את פרעה וחילו רודפים אחריהם והים גואה לפניהם, נבהלו ונחרדו, מה יעשו? "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ… טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."
משה ניסה להרגיעם, אך העם נרעש ונפחד. ואז לפי ההוראות, משה נוטה את ידו על הים. הים נחצה לשניים ובני ישראל עברו ביבשה.
למראה הנס הגלוי בקריעת ים סוף, העם פרץ בשמחה. כשמשה ראה את העם קורן משמחה, שירת הודיה פרצה מליבו והעם הצטרף אליו: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל …מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם…" שירת הים היא שיר הלל לה' מתחילתה ועד סופה.
על כן, פרשה זו נקראת "פרשת שירה".
שיעור לחיים! הבחירה בידינו! הים בנס נחצה לשניים, אך האדם בטבעיות, אם רק ירצה, יוכל לפתוח את ליבו ולהתחבר להכרת הטוב שבו ואז מרצונו החופשי יצא מעבדות לחירות. מהחושך לאור.
המסע נמשך והצידה אזלה ובני ישראל שוב צועקים על משה: "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ … בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:… לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."
בקריעת ים סוף עם ישראל ניפרד סופית ממצרים, אך מצרים ממשיכה לחיות בתוכם.
מי בכלל רצה לצאת ממצרים? הם רעבים, במצרים היה להם בשר ופה הרעב והפחד מהלא נודע לא נותן להם מנוח. הם בוכים וצועקים רוצים לחזור למצרים למרות העבדות!
ה' הבין לליבם, כי המזון מרגיע את הנפש ומשרה תחושה של שובע ושקט נפשי.
על כן, דרך נס קיבלו מן שיורד מהשמיים. מדובר בתחליף לאוכל, מין לחם פלאי שאותו יקבלו מידי יום ביומו ועד סוף המסע.
המסע אל הארץ ארוך ורצוף משברים!
מהפרשה למדתי: אם נדע לפתוח את הלב נוכל לראות את האור ואז מתוך ראיית הטוב נשמע את זימרת ליבנו מהללת יה.
שירי סוף הדרך/ לאה גולדברג
צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
