תובנות מהפרשה הקודמת: כשבני ישראל ראו את צבא מצרים אחריהם והים לפניהם הפחד משתק ואין לאן לברוח, ויצעקו! כשהים נחצה לשניים שמחה פרצה מליבם ומיד הצטרפו למשה לשירת הלל לה’ על הנס. האם הבינו שהם עדים לאירוע מכונן בהתהוותם לעם, עם מורשת מפוארת, שארץ ישראל נחלתם? לא! כל הניסים שחוו התפוגגו ולא בנו אמונה בליבם.
למה? מפני שבני ישראל נטמעו בתרבות הגויים, הם במשבר זהות, מה להם ולנחלת אבות.
בימינו, חלק גדול מבני עמנו נמצא במשבר זהות, מנותק ממהות קיומו. אם לא נשוב למקורות שעיצבו אותנו כעם, עם ערכים נשגבים, שפה, תרבות, ומסורת מפוארת שארץ ישראל נחלת אבותינו, לא נוכל לשמור על עצמאותנו ועל ארצנו, ששובנו אליה היא נס לא מובן מאליו.
פרשת "יתרו" – ממשיכה את הפרשה הקודמת: אחרי הנס הגדול בקריעת ים סוף, וקבלת המן, לחם פלאי להשביע רעבונם, העם היה צמא למים. ולמרות כל הניסים שראו וחוו, אין בהם אפילו קורטוב של הכרת הטוב. הם מבועתים ומלאי חרטה על שיצאו ממצרים, המדבר מאיים, והפחד מהשינוי משתק את ליבם, המתגעגע למצרים. בכעסם "ויצעקו" על משה: למה הוצאת אותנו ממצרים, כדי למות מצמא?
ומשה כנראה עייף מתלונות, במקום לנסות להרגיע את העם ולנהל איתם דיאלוג מכבד ומקרב, הרי מדובר בעם עבדים שיצא ממצרים אל המדבר הצחיח, משה מתוך העומס שלו, פנה אל ה’, "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". ה’ מורה למשה לקחת את המטה, ולהכות בסלע, "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם" וקרא למקום מי מסה ומריבה. למה? "…וְעַל נַסֹּתָם…הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן".
אחרי הנס בחציית ים סוף, ההודיה, השירה התופים והמחולות, באה המציאות המדברית ומכה חזק בנפשם המבוהלת וחסרת הביטחון! לכן הם מנסים את ה’, אם ייתן לנו מים נאמין שהוא בקרבנו! ואם לא אז לא!
להבנתי הצנועה: מסה ומריבה כלומר: בני
ישראל מפוחדים, חסרי סבלנות, הילדים בוכים, הנשים עייפות והגברים שאמורים להיות החזקים כושלים בדרך הקשה. לכן הקשב חסום, הם לא מבינים מה רוצים מהם, כולם כמו התינוקות, הם צמאים, צועקים, בוכים, מתלוננים, ובכעסם רבים.
שום נס לא יכול לרומם את מצבם הנפשי הירוד ולא לשכך את כאבם. כדי להשתנות, צריך זמן לצמיחה, שתבנה אמונה, שתעורר תקווה, רצון והבנה, שגם אם קשה הדרך, נראה את האור שינתב להצלחה ולברכה.
פרשת יתרו היא אחת הפרשות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של בני עמנו, המתארת את מעמד הר סיני ואת מתן עשרת הדיברות. מתן תורה.
השמועה על יציאת בני ישראל ממצרים הגיעה אל יתרו, כהן מדיין, חותן משה.
מה עשה? לקח את בתו ציפורה אשת משה ואת נכדיו בני משה (שמסתבר ששהו במדיין), לאיחוד משפחתי.
בהגיעו משה רץ לקראתו, "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם."
ולא כתוב שמשה התרגש לפגוש את אשתו ובניו. לא ייתכן שמשה המנהיג הנאמן לא ירגיש רגש כלפי משפחתו.
וֵישֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב."
יתרו שבא מן החוץ הביט על שגרת יומו של משה ולא נשאר אדיש, מיד הציע לו ייעוץ ארגוני: תבחר לך אנשי אמת שאינם רודפי בצע, אנשים שתוכל לסמוך עליהם, ותאציל סמכויות, תחלק תפקידים, אחרת תיבול אתה וגם העם אתך.
על מנת שביקורת תתקבל בלב פתוח נדרשת הערכה הדדית ומשה העניו המעריך את חותנו, הקשיב ובחר אנשים ראויים, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" כך נבנתה מערכת משפטית לעם ישראל ומשה הוא בית המשפט עליון.
זה שיעור לחיים, שיש ללמוד מאנשים חכמים, ומנוסים מאתנו. הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים כתב: "שמע האמת ממי שאמרה."
אהרון וכל זקני ישראל, כיבדו את יתרו וישבו, לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשֶׁה – לפני ה’" מדובר בקבלת האדם באשר הוא אדם.
לכן, לא בכדי יתרו זכה לפרשה על שמו. התנהגותו האצילית והכבוד שרחש למשה וההכרה בה’: "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה’ מִכָּל-הָאֱלֹ-הִים", זיכו אתו בפרשה שלמה על שמו.
אחרי שנתן עצות ארגוניות וראה בהקמת ערכאות שיפוטיות, יתרו עוזב.
אפשר לראות בארגון מערכות המשפט הכנה לקבלת התורה.
בני ישראל התכוננו לקבלת התורה וכעת עומדים בתחתית ההר. העשן מיתמר ואז, "וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ "
מה זה עם סגולה, האם זה פרס, או חוכמה יתרה? לא.
להבנתי: סגולה היא משורש מסוגלות. להיות מסוגלים לא לאבד תקווה, לא לחקות את תרבות הגויים, לשמור על הערבות ההדדית, לזכור מי אנחנו ומאין באנו, ולשמוח בחלקינו.
לכן סגולה היא מתנה שניתנה לנו כעם יהודי המאפשרת לנו להיות מסוגלים לבחור לראות את האור בכל מצב.
ולקול שופר נאמרים בעוצמה אדירה, דברי האל בעשרת הדיברות, "אָנֹכִי ה’ אֱלֹ-הֶיך."
מה הם עשרת הדיברות? ציפיות של האל לקיום הברית בהתנהגות ערכית ומוסרית, בקיום המצוות, באמונה, בענווה, ברגש, חמלה, אהבה ומחשבה נקייה וטובה שתחזק את תחושת השייכות ואת הערבות ההדדית שהיא חוסננו הלאומי.
אני תפילה: שבמסע אל עצמנו נהיה מסוגלים לראות את הטוב, נתחבר לזהותנו ונחזיר את הציונות למרכז הבמה שתחזק את עוז רוחנו ולאור סגולתנו נעביר את לפיד הזהות והמשמר על ארצנו מדור לדור, ונכיר תודה.
לכבוד ט"ו בשבט אברך את כל עם ישראל:
והיה כעץ שתול על פלגי מים.
אשר פריו ייתן בעיתו
ועלהו לא יבול.
וכל אשר יעשה יצליח (תהלים פרק א’ – ג’).
אמן ואמן!
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
