פרשת "בלק" (מפרק כ"ב – כ"ה)

תובנות מהפרשה הקודמת: כשמרים הנביאה מתה, יבשו המים, העם התלונן למים מרווים, ה' ציווה את משה ואהרון לדבר אל הסלע ויוציאו מים. אך משה היכה בסלע ונענש שהוא ואהרון לא יכנסו אל הארץ המובטחת.

למה? מפי שה' ביקש: "לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר: כשהדור החדש יראה איך מדיבור יוציאו מים, יאמין בה' ויבין שהדיבור מרווה, פותח את הלב ומחזק את תחושת השייכות.

ובנוסף: הביטוי של משה כלפי העם מעיד על אובדן שליטה כשזעק: "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים-הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" . הַמֹּרִים – הכוונה השוטים. הכעס הבלתי נשלט והמעליב הובילו אותו להכות בסלע!

התובנה: הבה ונלמד מהטעות של משה: נשלוט בכעס ולא נאבד שליטה ונכה בשבט לשוננו, אלא להיות סבלנים, רגישים וקשובים כדי שהמילים היוצאות יהיו כמים מרווים, מלכדים ומצמיחים!

פרשת "בלק" – ממשיכה: כשעם ישראל ראה את משה אפוף אכזבה על שלא יוכל להיכנס אל הארץ המובטחת לה חיכה ארבעים שנה, מתוך תחושת שליחות לקח פיקוד ויצא למלחמה וניצח, ובהגיעם לבאר – חיים פרצה שירת ליבם: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, ….עלי באר ענו לה."

שיעור לחיים: כשהאדם יוזם מתוך אמונה, ותחושת שליחות, שירת הלב פורצת מליבו השמח מתוך תחושת שייכות ואחריות.

אחרי הניצחונות על האמורי ועל עוג מלך הבשן, בני ישראל חנו בערבות מואב בעבר בירדן.

המואבים הסתכלו בפליאה ובחיל ורעדה, בבני ישראל החונים בגבולם, "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד-כִּי רַב-הוּא…" בלק בן ציפור מלך מואב ששמע על ניצחונות בני ישראל וכעת הוא רואה אותם חונים קרוב לגבולו, נחרד! כי פחד שגורל ארצו יהיה כגורל האמורי, ועוג מלך הבשן, רץ לזקני מדין ואמר: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק השדה" כלומר: שבני ישראל ילחמו בהם עד חורמה. כפי שהשור עוקר בלשונו את העשב מן השורש.

כשהפחד משתק, הלב נסגר, הקשב נחסם, הראיה מעורפלת והמחשבות יוצרות מציאות מתעתעת. זה בדיוק מה שקרה לבלק, והרי ישראל, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, דרכם, דרך ישרה ונכונה, לא התכוונו להילחם במואב, בסך הכול חנו בגבולם.

במקום שבלק ישלח שליחים לברך את העם על ניצחונותיו וישאל לכוונותיו. בלק המפוחד החליט להילחם בישראל בעזרת קללות, כי בכוח הזרוע לא יוכל לנצח אותם! לכן, הוא שולח שליחים לבלעם בן בעור המוכר כמכשף, שיקלל את ישראל.

מהפרשה למדתי: שחשוב לדעת לזהות את הפחד ולתחם אותו, אחרת הפחד יהפוך אוהב לאויב. כי כשהפחד משתק ומתעתע, הלב נסגר, הקשב נחסם, המחשבות יוצרות מציאות, הדמיון מהלך אימים, והאמת מעורפלת ונסתרת.

כשהמשלחת מגיעה אל בלעם ובידם מתנות, בלעם מסרב, כי ה' אסר עליו ללכת עם שרי בלק, ואומר לו:"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא."
בלעם ששונא את ישראל, רוצה לקלל אך מפחד מה', בלק לא מוותר, מפתה אותו בכסף וזהב פיתוי אחר פיתוי בסוף הלחץ גובר ובלעם נלחם עם יצרו ושש ללכת, בשלב זה ה' לא עוצר בעדו ומאשר: "קוּם לֵךְ אִתָּם…." רש"י מסביר: "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו."

בהתחלה ה' אומר: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם." הליכה "עמהם" אינה דומה להליכה "אתם". עמם היא הליכה המביעה הזדהות עם השליחות, הליכה איתם היא הליכה טכנית מנותקת מרצון ההולך.

בלעם מודע שיש ה' בקרבו והוא שיפעיל אותו, יודע את מגבלותיו, ובכל זאת הוא רוצה לקלל את ישראל. הוא יוצא לדרך על אתונו. האתון רואה את מלאך ה' ונעצרת, פתאום בלעם הבין שהוא כעיוור והאתון היא שראתה את המלאך, את האמת!

האתון מסמלת את הקונפליקט המתחולל בנפשו של בלעם היודע את רצון ה' ונילחם בין רצון ה' לבין הדחף לקלל. הרמב"ם כמו מפרשים אחרים, אמר: שהמפגש בין בלעם לאתון התנהל בדמיונו של בלעם. כעת בלעם נגד רצונו הקשיב לליבו ואמר לבלק: "הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי-אֹתוֹ אֲדַבֵּר" בא לקלל ונמצא מברך. "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך."

בלעם הבין שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, ללא כשפים וניחושים, כשרוח ה' שורה עליו ראה את ישראל "שוכן לשבטיו" זה כל כך הרשים אותו עד שפרצה ממנו שירה נפלאה, "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." מדובר בארגון המחנה איש על דגלו, ובערך המשפחתיות שמאפיין את עם ישראל. כך זכה בלעם הקוסם שתפילת השחר תיפתח בדבריו.

בלעם הצטייר בעיני בני ישראל כנביא גדול ונבואותיו הרנינו את ליבם. לא פיללו שבלעם יהיה האיש הרע שיכשילם בבנות מואב.

בלעם בירך את ישראל בברכות שה' שם בפיו מבלי שהתחבר אליהם, כשיצרו בער וגבר עליו רץ ויעץ לבלק איך להחטיא את ישראל בבנות מואב. למרבה הצער בלק קצר הצלחה, בני ישראל התפתו לבנות מואב ולעבודת אלילים, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, ….ַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן."

עבודת האלילים והקלקולים המוסריים, הביאו מגפה, בה מתו 24 אלף איש מישראל.

אני תפילה שבמסע חיי אביט במתרחש בעין טובה ובמחשבה טובה, ומתוך ראיית הטוב אברך ואתברך ואכיר תודה!

האור בקצה / אריק איינשטיין
כל הנרות
שהדלקנו בלילה
לא יגרשו את החושך הקר הזה
כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יכבו את האור בקצה
לא יכבו את האור
שעולה בבוקר

 

שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס

המלאך, בלעם ואתונו.
המלאך, בלעם ואתונו. (צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836)

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...