תובנות מהפרשה הקודמת: ספר דברים הוא הספר של משה רבנו, בו הוא פותח ביוזמתו, במילותיו ובסגנונו את נאומו האחרון, מבלי שקיבל הוראה מה'.
נאומו של משה, היסטורי, מוסרי וערכי, דבריו כוונו אל כל ישראל, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל", אל "כל ישראל", במקום אל בני ישראל, מדוע? מפני שהדברים הם צוואה, המכוונת לכולם, אלינו ואל כל הדורות.
הנאום של משה מתואר במילה, "דברים." למה? להבנתי: ללמדנו שצריך לדבר, לתקשר ולא לתת לאגו לסגור את הלב! התקשורת המקרבת מעוררת הקשבה וההקשבה מעוררת הבנה שאחים אנחנו, זהות אחת ומולדת אחת!. משה אומר: אהבת אחים מקרבת ושנאת אחים הורסת. לכן האחריות לבנייה ולהרס במוצא פיכם. דברו בנחישות, בצורה ברורה ומכבדת וזכרו, "מוות וחיים ביד הלשון!"
פרשת "ואתחנן" – ממשיכה בנאום חייו של משה, המתקשה להיפרד מהעם שגאל מעבדות והוביל את דור ההמשך אל סף הכניסה אל הארץ המובטחת.
משה חוזר ומסביר לעם: שעם היכנסם לארץ המובטחת הם אחראים לחייהם, לכן אם חפצי חיים הם, עליהם לזכור: שהחיבור לזהותם, ותחושת השייכות היא מהות קיומנו.
על כן, תודעת השליחות והערבות ההדדית חייבים לבוא לידי ביטוי בתרומתו של כל אחד במאבק על כיבוש הארץ, כי השתרשות בה היא מכוח הזכות.
ואם לא יתכחשו לזהותם ויכבדו איש את רעהו ולא ייתנו לאגו לסגור את הלב, יצליחו בכל מעשיהם, מפני שכל ישראל ערבים זה לזה.
הפרשה נפתחת בגילוי לב של משה, המנהיג הנאמן, המספר לעם שכה אוהב ש: "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי ….אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,…. אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה,…. "
משה שהתחנן למען בני ישראל והצליח, הפעם הוא מתחנן עבור עצמו, שה' יאפשר לו לראות את הארץ, ולו לרגע, ונענה בשלילה.
כל שנה, בקוראי את הפרשה הזאת, ליבי נרגש עד דמעות! אני רואה בדמיוני את משה, המנהיג הנאמן, המורה, המחנך, המדריך, בן מאה ועשרים, הנמצא כעת על סף הכניסה לארץ המובטחת וכמיהתו להיכנס עם בני ישראל, מתעצמת. משה המכיר את כוחה של התפילה והתחנון, עומד נרגש ומספר, בגילוי לב כל כך אנושי, על החוויה הפרטית שלו, איך לראשונה הוא התחנן עבור עצמו, שה' יאות לאפשר לו לסיים את מסע חייו, בכניסה אל הארץ המובטחת ונענה בשלילה.
והנה בליבי הנרגש עולים הזיכרונות: אני רואה את הוריי היקרים ז"ל, כל אחד בתורו, בתפילתם ובתחינתם, כי עצם המחשבה לסיים את תפקידם ואת מסע חייהם, קשה מנשוא להם ולנו. אני רואה את החרדה והפחד המתגנב בקולם, באומרם בעיניים דומעות: לא עכשיו, למה עכשיו? עד שקולם נדם. תם מסעם! ואני, הלומת געגועים!
משה ממשיך ומספר: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי " משה מסביר: לא די שנעניתי בשלילה, ה' אף כעס עלי, "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי", על שהעזתי לבקש. למה? מפני שתפקידו הסתיים, תם מסעו. "למַעַנְכֶם", למען עצמאותכם והתפתחותכם, אמשיך לצייד אתכם בכל הדרוש להמשך מסעכם כי בארץ אתם אחראים לחייכם.
"ְועַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' … נֹתֵן לָכֶם"
משה חוזר ואומר שהדבר הכי חשוב הוא, שימרו על זהותכם, קיימו בענווה ובאמונה את המצוות בין אדם לחברו, את החוקים והמשפטים, שלימדתי אתכם, הם צוואה לדורות ובכך יישמר ייחודו של עם ישראל.
איך שומרים על ייחודו וייעודו של עם ישראל? משה מזכיר: "כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר–הִשְׁמִידוֹ ה'… מִקִּרְבֶּךָ", אלה שהתפתו לבנות מואב ונצמדו לאלילות, לעבודה זרה, נענשו. ומזהיר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם:". חובה עלינו להיזהר ולהישמר מסכנות. הכוונה, מסכנה רוחנית, מעבודה זרה, שתטשטש זהותנו ותיתן לחטא היוהרה ולריקנות, להוביל לשנאת אחים החוסמת את הקשב, ומשבשת את הדעת, עד שלא נדע להבחין בין עיקר לטפל. היזהרו! הישמרו לנפשותיכם!
בימינו, הפיתוי אחר החיצוניות – הראליטי, השפה הרדודה, המנותקת מהערכים ומהמהות, ההתמכרות לסמארטפון, החוסמת את הקשב ואת השיח הערכי, המכוון, הבונה, המפרה והמלכד, מוגזמת. כל דבר מוגזם יש בו טעם לפגם! חובה לשמור על מידתיות. בידינו הדבר!
משה החרד לגורלנו, שחלילה לא נסור מהדרך, הערכית והחינוכית, שקיבל מפי עליון, והנחילה לנו, ממשיך עד השבריר השנייה האחרון של חייו, להדריך ולהכין את העם לקראת החיים בארץ, מה לשמור וממה להישמר ולהימנע. ובד בבד מתחנן ואומר: אני מפקיד בידכם את לפיד הזהות, את הערכים הנשגבים ואת האחריות המוטלת עליכם, להעבירם הלאה לילדיכם מדור לדור, לדורות. על מנת שיוכלו למלא את ייעודם כאחים הערבים זה בזה, עם זהות אחידה ומורשת מפוארת, בארץ הטובה הזאת.
צוואה זו, "הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם", חוכמתנו ובינתנו ומהות קיומנו כעם יהודי בארץ ישראל ובכלל!
אני תפילה שאדע ללמוד ולשנן את הערכים החשובים לשמירת זהותנו, ולהנחילם לילדיי, באהבה, באמונה ובענווה ומתוך ראיית הטוב אכיר תודה.
שמור על העולם ילד/ דוד ד'אור
תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה, תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
