תובנות: בסוף הפרשה הקודמת משה מתחנן: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם..אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ,.. וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ."
מיהו עמלק? עמלק הוא הספק המכרסם בקרבנו ומטשטש את הראיה הנכוחה.
משה מזהיר: כשנתיישב בארץ המובטחת ונתאקלם, עלינו לזכור: לא לתת לחטא היוהרה להוביל ללשון הרע, לשיח מוקצן ופוגעני ולשנאת חינם, כי אז ההידרדרות מהירה,.. הספק יכרסם בליבנו, נשכח מי אנחנו ומאין באנו, נתכחש לזהותנו ולא נתייחס לאויבינו כאויבים, הקוראים תיגר על קיומנו, המחנכים את ילדיהם לשנוא אותנו ואת קיומנו על הארץ הזאת, האורבים לראות אותנו מפולגים, חלשים, "עָיֵף וְיָגֵעַ." בגלל רפיון רוחנו לא נדע להבחין בין אויב לאוהב.
התובנה: אם נשכיל לשמור על זהותנו, על הערבות ההדדית ועל מולדתנו, יימחה עמלק.
פרשת "כי תבוא" – משה המנהיג הנאמן, נמצא בימיו האחרונים, לא מוותר, ממשיך בנאום חייו המזהיר אותנו מפני עצמנו.
שאלה מנקרת את מוחי: למה פרשת כי תצא באה לפני פרשת כי תבוא? והרי צריך להיכנס כדי לצאת, אז ממה יוצאים לפני שנכנסים? להבנתי: יוצאים מהרע שבתוכנו, "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ", מהאגו, מהכעס הבלתי נשלט, מלשון שלוחת רסן, מהקנאה, ומרמיסת כבוד האחר ללא חמלה ונקיפות מצפון ועוד… חובה לתחם אותם עד שיצאו מתוכנו!!
ואז ניכנס לארצנו, מחוברים לזהותנו ומתוך ראיית הטוב, נוכל ליהנות מטובה של הארץ המובטחת וממתנת החיים עם מודעות והכרת התודה.
כך נפתחת הפרשה: "וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָךְ-וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'ָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וּבָאתָ, ….וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם.."
משה מזהיר ומדגיש: שהארץ הזאת ניתנה לנו לעם ישראל ירושת אבות. על כן, זכותנו על הארץ הזאת לא ניתנת לערעור, אבל שלא נשכח, שהארץ ניתנה לנו כפיקדון וברכת הארץ תלויה בנו, בהתנהלותנו ובמעשינו. ועל מנת לשמור על הפיקדון היקר מפז, עלינו להרגיש את תחושת השייכות, השותפות, שתחזק את הערבות ההדדית ואת החוסן הלאומי, נשתרש בארץ, ונכה בה שורש איתן, נתנהל בענווה, נכבד איש את רעהו, נשמח בחלקינו ונודה על כל היש.
לפיכך, על מנת למנוע את תחושת האדנות, "כוחי ועצם ידי" שיוביל ל – "וישמן ישורון ויבעט", את הפרי הראשון והמובחר מתוצרת הארץ, יניחו בטנא ויביאו למקום: "אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ושם במקום הזה, מול הכהן, כל אחד יתחיל לספר את ההיסטוריה הלאומית של בני עמנו, מי אנחנו ומאין באנו, סיפור חיינו הוא אשר הוציאנו מעבדות לחירות, חיבר אותנו לזהותנו, עיצב אותנו כעם עם ערכים נשגבים ומסורת מפוארת, והביאנו אל נחלת אבותינו.
ואז אחרי שיספר את סיפור חיינו מבלי להחסיר שום פרט, יישא תפילה: "הַשְׁקִיפָה… מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ."
ליבי נרגש! משה מנחיל ערך מאוד חשוב לחיזוק הערבות ההדדית, שלא נשכח מי אנחנו ומאין באנו. הזיכרון יחזק את תחושת השייכות לעמנו ולארצנו, וברגע שנרגיש שייכות, נרגיש שלמות עם עצמנו.
הנפש השלמה חיה בשלום עם עצמה ועם כל סובביה. ומתוך תחושת השותפות והשליחות, וראיית הטוב, "וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל", נאחל לבני עמנו את כל מה שנרצה לאחל לעצמנו, נברך את אדמתנו, "וְאֵת הָאֲדָמָה", ונודה על הארץ הטובה, ששובנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות, היא נס לא מובן מאליו. הברכה הזכה על כל עם ישראל היא העדות וההוכחה שאחים אנחנו! עם אחד לב אחד! שתחזק את הערבות ההדדית שהיא חוסננו הלאומי.
כמה חשוב לנפש לדעת לברך את המשפחה ואת כל עם ישראל. "מי שיש לו נפש ברכה – ידושן" (הגאון מוילנא).
אימא, בבקשה, היי מברכת תמיד! כשאת לחוצה, וכעוסה, חשוב שהילדים ישמעו את הברכה היוצאת מלב מברך של אימא אוהבת.
למשה מאוד חשוב, למעננו, שכל ילד וילד לדורות, ישמע, ילמד וישנן את ההיסטוריה הלאומית של בני עמנו שהיא סיפור חיינו, עד שיחוש כאילו היה שם, כאילו ראה ושמע. ולעולם לא ישכח.
הלוואי שבכל בית ובכל בתי הספר הילדים ילמדו וישננו את סיפור חיינו, שתהיה לנו ולהם כתמונה נוכחת. או אז יבינו שחזרנו אחרי אלפיים שנות גלות לנחלת אבות כדי להישאר כאן, כעם חופשי בארצנו, לנצח נצחים!
אשא תפילה שבימים אלה של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זה הזמן לחשבון נפש כללי, ניקח אחריות, נאחה את השסע שבתוכנו המאיים על חוסננו, ונעלה את אור האחדות, הברכה והשמחה ונודה על כל היש. כי שום דבר אינו מובן מאליו.
אסור להתעלם ולא להודות.
הארץ הזאת / דן אלמגור
אך אם בני או בתי ישאלו גם אותי: מה פירוש ארץ זו לגביך?
אז אומר לו: "אני אספר לך ואתה תספר לבניך!"
כי הארץ הזאת בשבילי היא שמחה מהולה בדמעות.
היא תפילה חרישית.
היא חלום של דורות.
היא המיית שורשים שצימחו צמרות.
היא שדה של תלתן.
היא כמו ילד צוהל.
כמו זקן מתפלל.
היא הכול בשבילי.
היא הארץ שלי.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
