הפרשה הקודמת מתארת שאחרי המגפה ערכו מפקד, ובין כל השמות הגבריים מעניין היה לפגוש שוב ושוב את שֶרַח בת אשר נכדתו של יעקב אבינו. דמותה מופיעה במניין בני ישראל שירדו למצרים ושוב בפרשת פינחס. מה היא עושה פה אחרי ארבע מאות שנה?
מקריאה במדרשים למדתי: ששָׂרַח הייתה דמות מרתקת, אישה חכמה וענווה, הייתה עדה לאירועים חשובים, והייתה לה השפעה גדולה על ההיסטוריה שלנו כעם. שֶׂרַח, מסמלת את הרצף ההיסטורי באמצעות הנכחת העבר בהווה.
להבנתי, דמותה כמגדלור המאיר והמעיר, בכל דור לצפות נכוחה בעברנו, ללמוד ולתקן בהווה, כדי לבנות עתיד איתן במולדתנו, שיחזק את תחושת השייכות לזהותנו והאחדות בתוכנו.
פרשות "מטות ומסעי" הן הפרשות המסיימות את המסע ואת ספר במדבר. בני ישראל חונים בעבר הירדן המזרחי ומתכוננים להיכנס לארץ המובטחת, אך לפני כן הם מצווים להילחם במדיינים: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ."
בני ישראל יוצאים למלחמה במדיין לא על מנת לכבוש אותה אלא למטרת סגירת חשבון על שנגררו אחרי מואב להחטיא את בני ישראל, בבנות מדיין ובעבודה זרה שפגע קשות בבני ישראל.
השאלה: למה לנקום רק במדיינים ולא במואבים?
להבנתי, מפני שהמואבים פעלו בגלוי נגדנו ולא הסתירו את פחדם ושנאתם לישראל.
לעומתם, המדיינים הם צבועים, אנשים שליליים הגרועים מאויב. מי האויב יודעים ונזהרים. אך המדיינים הם בלתי צפויים, מצד אחד מדברים שלום ומאידך נגררים ללא סיבה ומצטרפים לאויב נגדנו! התורה מזהירה אותנו מהצבועים – הנגררים.
ברגע האחרון אחרי חלוקת הנחלות וההתרגשות לקראת הכניסה לארץ, בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה ביקשו ממשה אישור לא להיכנס לארץ. הם מעדיפים להישאר בניכר, בעבר הירדן.
משה, כעס מאוד כי הוא רואה בבקשתם בריחה מאחריות, משותפות ומערבות הדדית.
לכן, נזף בהם: "הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה!"
כלומר: משה לא התנגד שישארו בעבר הירדן, מה שחשוב למשה הוא תחושת השייכות, הערבות הדדית והאחדות בתוכנו, כדי שהרקמה האנושית הקושרת אותנו כעם לא תתפורר.
לכן, לא יעלה על הדעת ששאר האחים ילחמו על נחלת אבות והם יישבו תחת גפנם מבלי להרגיש שותפים וערבים זה בזה!
השבטים הבינו את כעסו והבטיחו להילחם עם אחיהם בכיבוש הארץ המובטחת: "לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ…… והמשיכו:"…….וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא….למלחמה."
משה מקבל את הצעתם, כי מה שחשוב למשה הוא החיבור לזהותנו והערבות ההדדית! אנחנו עם אחד! ולנו, ארץ ישראל אחת!!
גילוי לב! בימינו אנו עדים לקבוצה גדולה הולכת ומתרחבת, מתבדלת ומתנגדת בתוקף לגיוס בניה, ואם מישהו מבניה מתגייס לצה"ל, מקללים, ממררים את חייו, ומחרימים אותו.
מזה בדיוק משה חשש, כי כאשר הרוב עומד על משמר ארצנו והאחר מסוגל לשבת תחת גפנו = "תורתו" מבלי להרגיש שייכות וערבות הדדית, אט אט תתפרק הלכידות החברתית ותחלחל תחושת הזרות והניכור לעמנו ולמולדתנו.
בפרשת "מסעי" המסיימת את ספר במדבר נמצא תיאור מפורט של מסעות ישראל מצאתם ממצרים, ולאורך ארבעים שנות נדודים בהם חנו ומהם נסעו, התחנה האחרונה היא בערבות מואב על ירדן יריחו. מכאן משה יישא את נאומו האחרון.
כל פרשה היא שיעור לחיים, המלמדת אותי: שחיינו הם מסע ארוך, מסיימים יעד ועוצרים, להפקת לקחים וללקוט תובנות וממשיכים במסע. לפעמים החנייה מרנינה את הלב ולפעמים פחות. אבל החשוב הוא, לדעת להכיר תודה! להתקרב אל עצמנו בהתמדה, להבין שאנחנו לא מושלמים! ואז לראות: איפה הגזמנו ואיפה התבלבלנו! מה הספקנו ומה נותר לעשות? ושוב ללקט תובנות ולעבור ליעד הבא קשובים יותר, מנוסים יותר, מבינים ומכבדים את האחר יותר. מסע חיינו לא תם. כך חולפת שנה וב"ה שנה חדשה וברוכה יותר מבליחה-מפציעה.
בהמשך הפרשה ישנו מסר ברור וחד משמעי: "והוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ."
רוצה לומר: הורשת הארץ המובטחת כוללת השמדת הפולחן ומיגור האויב לצורכי ביטחון.
אחרת, אם נרחם על האויב, ויחיה בתוכנו: "אִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם……… וְצָרְרוּ אֶתְכֶם–עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ."
כלומר: אם לא נביס את אויבנו, האורבים להשמידנו, הם ישכתבו את ההיסטוריה שלנו כאילו להם הזכות על הארץ הזאת ואנחנו "כובשים" וימררו את חיינו בפעולות טרור למיניהם.
הביטו וראו, מה קורה לנו!
אני מתפללת, שנדע לתת לילדינו ארגז כלים מלא ערכים שיתנהלו בענווה, מתוך תחושת שייכות לזהותנו – מורשתנו ולמולדתנו, שתחזק את השותפות, הערבות ההדדית, ואת הכרת הטוב והתודה! כדי שהלכידות החברתית לא תתפרק לעולם! בנפשנו הדבר.
חזק חזק ונתחזק!!!
פנינו אל השמש העולה/ יצחק שנהר
פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה.
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.
חוצבים אנו גורל ביד רמה,
נושאים בלב תקוה יוקדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
