פרשת השבוע- פרשת "בלק" (פרק כב’ -כה’)

בפרשה הקודמת משה מתבשר על מותו על שלא ידע לדבר אל הסלע. אין מדובר בעונש, אלה החיים, לדור כובשי הארץ נדרשת הנהגה היודעת לדבר אל הסלע -ניגון שיערב לאוזניים, איש איש בהתאם לאישיותו. "חנוך לנער על פי דרכו."

הדור החדש בני חורין, בעל חזון ואמונה בצדקת הדרך, לקח פיקוד ויצא למלחמה וניצח, ובהגיעם לבאר מים פרץ משירת עצמו: "אז ישיר ישראל… עלי באר ענו לה."
איזו הרגשה נפלאה, שירת הקריאה היא שירת הנפש הצומחת של עם ישראל שמצא את מעין החיים – מקור הנביעה שהפיחה בהם רוח ונסכה בהם אמונה, ביטחון ותחושת שייכות ותודעת שליחות לנחלת אבות. ויחנו בערבות מואב.
פרשת "בלק"- פרשת הקללה שהפכה לברכה, מתארת את בלק מלך מואב ואת בני עמו מתבוננים בפחד על עם ישראל שחנה בערבה הגובלת לארצם, "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; ….." הפחד המשתק גרם לבלק להשתמש בביטויים המדמים את ישראל: "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" למה? מכיוון שבמקום שהשור מלחך לא נישאר סימן לברכה. כך ישראל בכל מקום שכף רגלם דורכת הם מביסים את האויב ומנצחים!
אך בלק הבין שעם ישראל לא ניצח במלחמה על "האמרי" בגלל שהוא עם גדול ועצום אלא בגלל הרוח הפועמת בו באמונה בצדקת הדרך, ובתחושת שייכות לזהותנו – מהות קיומנו. בגלל הרוח!!
לפיכך, בלק החליט להילחם ברוח ישראל ובחר בכוחן של מילים – קללות, ולשם כך הזמין את שירותיו של בלעם שכוחו בפיו, שילחם בישראל בפה מלא קללות.
כל פרשה היא שיעור לחיים: מה קורה כשהפחד מכרסם ומשתק? אני בורחת מהמציאות, אני בערבוב, הלב נסגר, הקשב חסום, הדמיון מתעתע, אני לא אני!
איך יוצאים מזה? הצפייה במצבי וזיהוי הפחד משרה ביטחון, ומתוך הכרת הטוב שבי אראה את המציאות נכוחה ואשלוט בפחד. הפחד יישאר, אך בשליטתי. הלב ייפתח, ובעיניים טובות אביט ואראה את עצמי, את סובביי, ואהיה אני.
אולם, הפחד של בלק נובע מקנאה עיוורת, ומהפחד לאבד את כוחו. לכן ביקש לפגוע ברוח ישראל בכוחן של מילים.
בלעם שיודע שברכת ה’ שורה על עם ישראל, על אף ששנא את ישראל סירב לבקשת בלק.
מאין בלעם יודע שברכת ה’ שורה על ישראל?
להבנתי, לבלעם מקורות טובים, הוא יודע מברכת ה’ לאברהם בפרשת "לך לך": "..וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." כלומר: כל המקלל את עם ישראל מקולל והראיה כל העמים שביקשו להשמידנו או שנמחקו או שנענשו ועוד יענשו קשות. וכל מי שהכיר בנו ובזכותנו על הארץ הזאת, מתברך!
בלק לא וויתר והוא המשיך לשלוח שליחים עם הרבה כסף וזהב. בלעם התחבט, הוא רוצה ללכת לקלל אבל ה’ אסר עליו. בסוף כוח הרצון הכניע אותו וה’ התיר לו ללכת.
בלעם הלהוט לקלל את ישראל, חבש מהר את אתונו. האתון בראותה את מלאך ה’ רבצה תחתיה ומיאנה להמשיך. בלעם שראייתו מוגבלת, היכה את אתונו שלוש פעמים, רק כאשר האתון פתחה את פיה, בלעם התעורר וראה את מלאך ה’.
בלעם הוא הדוגמא לאדם שאינו קשוב לליבו ונמצא במאבק פנימי בין המודע האומר: לקלל, לבין התת מודע האומר, לא לקלל!!
המלאך אמר לו: "לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים – " בדרך שאדם רוצה לילך-מוליכין אותו." אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר"
בלעם רואה את ייחדו של ישראל, בצניעות, איש על מחנהו ואיש על דגלו- ומסביבן משפחות מורחבות, עם מאורגן. "וְיָדַעְתָּ, כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶך" ( איוב ה’ ). כלומר: שם באוהל המסודר מתגלה הענווה ושלום הבית. זה הרשים אותו מאוד עד שפרצה ממנו שירה נפלאה, המתארת את עוצמת הרוח הפועמת בעם ישראל:
"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל."
מהפרשה למדתי, שלמילים יש הרבה כוח, "חכמים היזהרו בדבריכם" לכן התורה מזהירה ומצווה שנרחק מקללות ,מרכילות, מלשון הרע, מהוצאת דיבת הארץ. שגם בשעת כעס תצא מליבנו ברכה. שפינו וליבנו יהיו שווים בברכה.
בלעם מברך: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
"הן עם לבדד ישכון," הכוונה: שנתנהל בענווה ובקומה לאומית זקופה, שתחזק את תחושת השייכות לזהותנו ולמהות קיומנו. טוב ללמוד מחוכמת הגויים, אך לא לאמץ את תרבותם ומנהגיהם. אנחנו שונים!
"ובגויים לא יתחשב": עלינו להיות גאים בזהותנו. כי אם נתכחש לזהותנו, נתבולל או נמיר דתנו, שונאינו לא ירפו, יחפשו דור אחר דור עד שתתגלה זהותנו, ואז לא יתחשבו בנו והמכה תהיה מפלצתית! היינו בסרט בלהות זה!
"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור"
להבנתי, עם ישראל כארי = בגבורה יתיישב בארצו. מי שיתגרה בו כלביא יקום ויגן על עצמו. המכיר בזכותנו על הארץ הזאת, ברוך! והקורא תיגר על קיומנו, ארור!
אני תפילה שבמסע חיינו תתחזק הרוח הפועמת בקרבנו ותחזק את תחושת השייכות למשפחתנו, לעמנו ולנחלת אבותינו, ובשעת כעס נברך מכל הלב, ונכיר תודה. נברך ונתברך!
הבחורים יבוא בכם הרוח/ נתן אלתרמן
הבחורים יבוא בכם הרוח
הבחורים! לאן שירכם ברח?
הבחורים! אם לא ניפול ברוח
אותנו גם הרוח לא ייקח!
 שבת שלום ומבורך!
 אסתר פינס
המלאך, בלעם ואתונו. (צויר בידי גוסטב ז’אגר, 1836) מתוך ויקיפדיה

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

פרשת "משפטים" (מפרק כ"א -כ"ד)

תובנות מהפרשה הקודמת: לפני עשרת הדיברות ה' נתן לעם ישראל מתנה, ומהי המתנה: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. "

קרא עוד >