בפרשה הקודמת סיימנו את ספר במדבר. התורה ערכה סיכום של ארבעים ושניים מסעות ותחנות מיציאת מצרים ועד החנייה בשערי ארץ ישראל. נופי הארץ נפרשים לעיני משה ובני ישראל. גבולותיה נקבעו לפי הדרך והציווי שה’ ציווה את משה, והנחלות חולקו לשבטים.
עם ישראל קיבל מתנה כפיקדון, ארץ שלמה עם פיתולים, נהרות וימים, הרים וגבעות, והתבקשו: "…….וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה."
"והתאויתם" מה הכוונה?
להבנתי, להתוות קו לסמן ולתחזק את גבולות ארצנו, מתוך תחושת שייכות ותודעת שליחות ובאמונה בצדקת דרכינו, כדי שהאויב לא יוכל לחדור ולמרר את חיינו.
פרשת "דברים"- נפתחת בנאומו האחרון של משה המתחיל השבת ומסתיים בעוד 33 פרקים בחודש תשרי בסוכות.
משה הרועה הנאמן עומד איתן, כשנופי הארץ המובטחת פרושים לנגד עיניו ופותח בנאום חייו.
מטרת הנאום היא חינוכית כדי שהעם העומד להיכנס אל הארץ המובטחת, יזכור מאין באנו. הזיכרון יחזק את זהותנו, את תחושת השייכות לעמנו, ולמולדתנו, ואת הערבות הדדית בינינו. ויגרום לנו להבין, לרצות ולדעת לבנות חברה סובלנית, חברת מופת הראויה לפיקדון היקר מפז – ארץ ישראל.
ומאחר שהעם השומע את נאומו של משה איננו העם שיצא ממצרים, אלא דור חדש בני חורין, המרגיש שייכות לזהותנו ולנחלתנו, משה בחר לפתוח את החלק הראשון בנאומו, בסקירת האירועים מאז יציאת מצרים, כדי שהעם יידע מה היה ואיך הגענו למקום הזה. סקירה זו תשמש להם בסיס עובדתי היסטורי, אותו יפנימו ויעבירו לדורות הבאים, למען עתיד איתן.
בקוראי את הדברים מצאתי הבדלים בין מה שקראתי ולמדתי בפרשות קודמות לבין מה שאני קוראת מדברי נאומו.
למה משה תרגם את האירועים והמסרים בדרכו שלו?
מפני שחשוב למשה להשאיר חותם במסר ברור הנובע מאהבה ודאגה, כדי שהעם יקשיב, יבין ויפנים שלא סתם המסע ארך ארבעים שנה עד שהגיעו לשערי הארץ המובטחת, לאבותיהם דור יוצאי מצרים האחריות על כל מה שהיה וקרה. כעת משה, מדגיש שהאחריות מהיום והלאה ולנצח נצחים, עוברת אליהם ואלינו. במוצא פינו, בחיזוק תחושת השייכות לזהותנו – סלע קיומנו, לעמנו ולארצנו, שתעורר את האמונה, הענווה, את הראיה החומלת, הסבלנות, את הערבות ההדדית, והאחדות בתוכנו. אחרת לא נהיה ראויים לפיקדון היקר מפז – נחלת אבותינו.
ואז משה מספר להם על הקמת מערכת משפט, על מנת שיפנימו את החובה לשפוט משפט צדק, לא לקחת שוחד ולא להטות משפט, ולא לפחד לבדוק אמת ולעשות צדק, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לה’ הוּא."
משה לא מזכיר את כל המקומות אלא רק את המקומות בהם (אבותיהם) הימרו את פי ה’. וממשיך ומספר לדור ההמשך על חטא המרגלים, כדי שיבינו ויפנימו לא להוציא דיבת הארץ רעה, לא לרכל ולדבר לשון הרע איש על אחיו. ולא לרוץ לאומות זרות, ולתקשורת כדי להשחיר את אומתנו, וללא משים לתת לעמים אחרים לקבוע לנו ובד בבד לתת רעיונות לאויבנו האורבים לנו להשמידנו.
משה מזהיר ומזכיר, שלאבותיהם לא עזרה החרטה והצער העמוק על הוצאת דיבת הארץ, "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי ה’; וְלֹא-שָׁמַע ה’ בְּקֹלְכֶם, וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם."
כל פרשה היא שיעור לחיים, המזהירה אותנו מעצמנו ומלמדת אותי: שאנחנו אחראים על חיינו, והמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת, בידינו בלבד! באחריות על מוצא פינו, בראיה חומלת, בחיבור לזהותנו- מהות קיומנו, בענווה, במשפט צדק, בחיזוק תחושת השייכות, הערבות ההדדית והאחדות בינינו ובתוכנו.
לפיכך, הביטו וראו! אנחנו נמצאים בפתחו של חודש אב עלינו להודות ולהכיר תודה על הזכות שנפלה בחלקנו לחיות בארצנו אחרי גלות שנות אלפיים. ללמוד ולהפיק לקחים מטעויות העבר שהובילו לחורבן בית ראשון ושני ולחשכת הגלויות. ובד בבד לחזק החיבור לזהותנו, ולשמור מכל משמר על הלכידות החברתית והערבות ההדדית בתוכנו.
מחד, צצו מתוכנו ניצנים החוזרים ללא משים, על אותם טעויות גורליות, בהפניית עורף לסלע קיומנו, הרואים את עצמם ישראלים ללא יהדות. כך הלכידות החברתית עלולה חו"ח להתפרק.
מהפניית העורף צמחו אנרכיסטים, הרצים להוציא דיבת הארץ, ומשחירים את פני חיילנו ומנהיגנו בקרב האומות. מרחמים על אויבנו, והתקשורת נותנת להם במה להשתלח בנו ולכנות אותנו "כובשים" בארצנו.
ומאידך, קבוצה גדולה המתבדלת מתוך קנאות דתית, הולידה ניכור וזרות ושנאה לחיילנו. כשיתעוררו האם החרטה, תעזור?
משה המנהיג הנאמן פותח את נאומו בדברי פרידה לעמו שכה אוהב, דברים המהולים בדאגה לבאות. מזהיר אותנו מעצמנו!
כי מה שמאיים עלינו היום אחרי ששבנו למולדתנו הוא: שאלת החיבור לזהותנו, הענווה, תחושת השייכות, הלכידות החברתית, הערבות ההדדית והאחדות בתוכנו.
אני תפילה שנדע להנחיל לילדינו לדורות את ספר הספרים – סלע קיומנו. את הענווה, את תחושת השייכות, הראיה החומלת, ואת ערך הערבות ההדדית והאחדות בתוכנו, את הכרת הטוב והתודה, כי שום דבר אינו מובן מאליו.
ברוש/ אהוד מנור
הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
