הפרשה הקודמת מתארת את משה בגילו המופלג עומד איתן ללא לאות וממשיך בנאום חייו. הוא לא מוותר על אף פסיק ותג, מזהיר אותנו מעצמנו, מתוך חרדה עמוקה לגורלנו ולהמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת.
משה חוזר ומדגיש את חשיבות השמיעה: "והיה אם שמוע תשמעו.." כמה חשוב לדעת להקשיב איש לרעהו, ההקשבה מביאה להבנה ולליקוט תובנות שיחזקו את תחושת השייכות, והחיבור לזהותנו, את הענווה, את הערבות ההדדית והאחדות בינינו ובתוכנו. אך אם ננהל שיח חרשים וכל אחד יתבצר בעמדתו ובעקשנותו, הלב ייאטם, לא נוכל לשמוע את הקול הפנימי המאחד, ואז הרקמה המחברת אותנו כעם תיפרם. הבחירה בידינו!
פרשת "ראה"- משה ממשיך, במעמד כל עם ישראל, בנאומו המהול באהבה, ובדאגה כנה לגורלנו, והפעם הוא בחר להדגיש את פועל הראיה. כך נפתחת הפרשה: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה."
משה מדגיש את חשיבות הראייה. הראייה הטובה ,החומלת, המכבדת והראייה המכוונת. החיים תלויים במראה עינינו, אם נשכיל לראות את הטוב המבורך, ואת האור גם בתוך הקושי, נכיר תודה על כל היש, כי שום דבר אינו מובן מאליו. הכול תלוי בראייה שלנו, נראה טוב נמצא טוב!
לכן, הברכה והקללה אינם שכר ועונש אלא הם בתוכנו, הטוב = ברכה והרע = קללה. הבחירה החופשית זו המתנה שה’ נתן לנו. משה החרד לגורלנו חוזר ומסמן את הדרך הנכונה והראויה בה נצעד ונתנהל בענווה, ובבטחה וממליץ עליה, אך ה’ מותיר את ההכרעה באיזו דרך לבחור, בידינו בלבד!
משה ממשיך: "אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת ה’…, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת ה’ וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם….:וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל."
הקללה אם לא תשמעו: מה קורה לאדם האוטם אוזניו, מתבצר בעמדתו ובעקשנותו וממאן להקשיב? ליבו חסום, הקול הפנימי נאלם – שותק. אדם כזה לא רואה איש זולתו כי הוא המבין ויודע הכי טוב מכולם! כאשר אין הקשבה, אין הבנה ואין ליקוט תובנות, אין ענווה ואין ראייה חומלת ואין הכרת הטוב. ואז השליטה, ההתנשאות, הקנאה והשמחה לאיד, יתנחלו בחדרי הלב, ויהפכו לשנאת חינם, שתפורר את הרקמה האנושית המחברת אותנו כחברה וכעם, עד לאבוד תאבדון! הר עיבל צחיח – חסר חיות.
היש קללה גדולה יותר מלב סגור הממאן להקשיב, השומע רק את עצמו, ואוהב לשלוט גם שלא מתבקש. אדם כזה לעולם לא יהיה מרוצה ויחפש רק את הפגם הרע בזולתו.
הברכה אשר תשמעו: איזה אושר זה לדעת להקשיב. כמה פעמים הייתי בטוחה בצדקתי אך כשהקשבתי בהקשבה נקייה לבן או בת שיחי הבנתי שטעיתי בפרשנותי, שמחתי באומרים לי.
ההקשבה היא ברכה! כשהלב פתוח כל מחלוקת תתנהל בכבוד ובהקשבה. כשיש הקשבה יש הבנות וליקוט תובנות המפרות את המחשבה ומאלפות בינה. ואז נתנהל בענווה ונקשיב לקול ה’ שבתוכנו (ושכנתי בתוכם), שקולו רצוף ענווה, נתינה ואהבה. המחבר אותנו לזהותנו – סלע קיומנו, שיחזק את תחושת השייכות ואת הערבות ההדדית והאחדות בתוכנו. הברכה שורה כשרואים את הטוב ומתחברים אליו בהכרת תודה. הר גריזים פורח.
וכי יש ברכה גדולה יותר מההבנה שאיני מושלמת, הפותחת את הלב בענווה, להקשבה נקייה, לראייה נכוחה, מכבדת, וחומלת, הרואה בכל אדם את הטוב שבו, וברכה בכל צעד וצעד!
למשה חשוב להדגיש שוב ושוב את חשיבות: ההקשבה, "שמע ישראל"= הקשבה, המעוררת את ההבנה ומחזקת את תחושת השייכות. את הזיכרון, "וזכרת את כל הדרך" הזיכרון מאין באנו חייב לחיות בתודעה שלנו. ואת האהבה, "ואהבת את ה’ .." פותחת את הלב להקשבה ולשמירת המצוות "ואהבת לרעך כמוך." ואת הראייה הטובה, המכבדת והחומלת.
התחושה שכמו הורים העסוקים בקריירה ובאים הביתה, נכנעים לעייפות ושוכחים את העיקר, את ההקשבה, התקשורת המקרבת, הנתינה, הראייה, את האהבה, השייכות והזיכרון, שיש האחד את השנייה וביחד לילדים. כך יכול אדם מאמין לקיים את כל המצוות "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"(ישעהו כט). ולשכוח את ה’, ללא תחושת שייכות, וענווה, שתחזק את זהותנו, את הערבות ההדדית, והאחריות למשפחה, לעמנו ולמולדתנו. והרי הם מקור עוצמתה של משפחה ואומה.
על כן, ההקשבה, האהבה, הזיכרון, הנתינה, והראייה, הם כמו שעון מעורר שיעיר ויזהיר אותנו מפני חטא היוהרה, הרכילות, והקנאה הגוררת לעבודת אלילים.
לפיכך, הם חייבים להיות נר לרגלינו תמיד כדי שנשמור על עצמנו מעצמנו, נשמח ונכיר תודה.
משה מזכיר את חג הפסח החייב לחול בעונת האביב. המצווה להיות בשמחה ולחגוג בשמחה. שבע פעמים נזכרת המילה שמחה בפרשתנו, המלמדת אותי, שהשמחה היא הברכה!
אני תפילה שנהיה תמיד בהקשבה נקייה לקול הפנימי שבתוכנו ולזולתנו, הפותחת את הלב באהבה, נזכור מאין באנו, נראה את הטוב, נשמח בחלקינו ונכיר תודה על כל היש.
רקמה אנושית אחת/ מוטי המר
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו
(אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
