פרשת השבוע – פרשת "פנחס" (פרק כה’ – ל’)

אולם, בלעם שידע שהברכות הם על תנאי, לפני הסתלקותו, השיא לבלק להחטיא את ישראל בבנות מואב. בני ישראל נפלו למלכודת, נסחפו ללא בושה אחרי בנות מואב ומדיין ואף סגדו ונצמדו לאליליהם. כתוצאה מההפקרות פרצה מגיפה. הגדיש את הסאה איש מישראל, שעשה מעשה שפל בפרהסיה עם מדיינית. המגפה פשטה והרגה עשרים וארבע אלף.

פרשת "פנחס" ממשיכה את סופה המר של פרשת "בלק" כשמשה המנהיג העניו, הביט מזועזע בשיא השפלות שעשה איש מישראל עם כזבי בת צור נסיכת מדיין, לעיני זקן, צעיר וטף, הבושה והכבוד היו למרמס. והאיש הוא, זמרי בן סלוא, נשיא משבט שמעון, בתגובה משה בכה, כי העם מאבד את ייחודו, ולא יצליח לעצור את המגפה. פנחס הכהן בראותו את הבלגן וההפקרות, רץ ודקר את זמרי ובת מדיין למוות, ואז המגפה שפשטה בעם נעצרה.

הפרשה נפתחת: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; ……….לָכֵן,… הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם " .

קנאות, מתקבלת בברכה?! במקרה זה, בלבד, כן.

אני הקטנה מצטרפת לדעת חכמים באומרם: שתגובתו הקיצונית של פנחס הצילה את עם ישראל מכליה.

מפני שכאשר פנחס ראה את הניוון המוסרי שחדר בבני ישראל, את המגפה שפשטה בעם, ואת משה המביט, בשיא ההפקרות והשפלות, חסר אונים ובעיניים דומעות, לקח אחריות בסיטואציה מסובכת ובמהלך מסוכן והכרחי, דקר את השניים. על אף שמדובר במעשה מאוד קיצון, היה נצרך לשעתו.

"קנאות כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קנאות כשיטה, בשום אופן לא!" (הרב צבי יהודה הכהן קוק).

לפיכך, הברכה שזכה לה פנחס וזרעו הינה "ברית שלום" ברכה זו באה להאיר לדורות שהשלום הוא ערך עליון וקנאות כאש זרה לא רצויה במקומותינו. קנאות טהורה מתאפשרת רק אם מתקיימים לצידה יראה, אהבה ושלום.

כל פרשה, מסיעה אותי במנהרת הזמן, צופה במה שהתרחש בעבר ולומדת בהווה אל העתיד. כשהאדם שלם עם עצמו ושמח בחלקו, חי בשלום עם עצמו ועם כל הסובבים אותו. לכן הדור החדש הרגיש חירות ללא יציבות, חי בסתירות ,לא היה שלם עם עצמו. עם לא נבנה ברגע ולא בארבעים שנה במדבר. עם נבנה בחינוך מהבית, בהתוויית דרך והקניית ערך הנטמעים טיפין טיפין, ברגש, באמונה, בענווה ובביטחון, הבונים את ה"אני" השלם בתוכנו ללא פקפוק, המחזק את תחושת השייכות, האחריות והאחדות, למשפחה ולמורשת – סלע קיומנו, לעמנו, ולמולדתנו.

אחרי המגפה התחיל מפקד אוכלוסין חדש ומנה את הגברים מגיל עשרים ומעלה, כהכנה לצבא וכבסיס לחלוקת הנחלות בארץ המובטחת. כל שבט יקבל בהתאם לגודלו. החלוקה התבססה על בתי אב שראשיהם גברים.

בתום החלוקה, ניגשו אל משה חמשת בנות צלפחד, ובאומץ לב, ביקשו את זכויותיהן על נחלת אביהן. וה’ הכריע לדורות: בנות שאין להן אחים יזכו בנחלת אביהן.

ברגע שמשה סיים את חלוקת הנחלות לשבטים, ה’ בישר לו שעליו לסיים את תפקידו, כמו מרים ואהרון, לא יכנס לארץ.

משה העניו קיבל את הדין כי הרגיש שאפסו כוחותיו, במקום לדבר אל הסלע הוא היכה בסלע ויצאו מים כעוסים. כשראה את ישראל בשיא השפלות ואת המגפה שפשטה בעם, הוא בכה במקום לגלות מנהיגות, וכשבנות צלפחד ביקשו בזכות, את נחלת אביהן, במקום לקחת סמכות, ביקש מה’ להכריע.

לפיכך, משה, באצילות נפש מנה את התכונות החשובות הנדרשות למנהיג כדי, "………..וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה’, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה."

משה המנהיג הגדול העניו והצנוע, לא ראה את עצמו כאיש חשוב, אלא כרועה נאמן היוצא לפני העם למלחמה ודואג להביאם חזרה, ומוליכם באמונה ובבטחה אל הנחלה. לכן, הוא חושש שמחליפו יחפש את השררה וידאג לעצמו ולקרוביו, והעם היקר, יתפזר כצאן ללא רועה, ללא יד מכוונת, אוזן קשבת, ולב המבין את רחשי ליבם.

תגובת ה’ "…. קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ…."

התואר שיהושע מקבל "איש אשר רוח בו" מלמדת אותי: שליהושע יש יכולת מנהיגות והתכווננות אל ליבו של כל אדם, ללא אגו וללא שיפוטיות, כפי שהוא.

משה הכיר והוקיר את יהושע ששירת אותו שנים רבות והוכיח נאמנותו. לכן כששמע שיהושע הוא הנבחר להחליפו, סמך ידו על יהושע.

בואו נאמין/ חמוטל בן זאב

בואו נאמין בקירוב לבבות

שהאושר נמצא בידינו

יש מקום לכולם ונמשיך לקוות

שהטוב הוא כבר כאן ואצלנו.

 שבת שלום ומבורך!

 אסתר פינס