תובנות מהפרשה הקודמת: משה רבנו ממשיך בנאומו המזהיר אותנו מפני עצמנו ומתחנן: וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה'… הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן."
מדובר בקללה? מה פתאום! זאת נבואה שלצערי התגשמה פעמיים! נבואה המזהירה שאם נתכחש לזהותנו ונזלזל בערכים, במסורת המפוארת ובתנ"ך מהות קיומנו – הקושאן המעיד ששבנו למולדתנו, וניתן לאגו לפלג אותנו, תאבד דרכינו כסומים בארובה, מפני שהדור המנותק מזהותו ומערכיו, יפקפק בשורשיו על הארץ הזאת.
הבה ונביט נכוחה! נראה את האויב, האורב לחולשת רוחנו, משכתב את ההיסטוריה ומחנך את ילדיו(בעודם יונקים) לשנאה יוקדת נגדנו. הפילוג בתוכנו ורפיון רוחנו, מחזק את הלאומנות המאיימת, בעזות מצח, על הריבונות, בהנפת דגלם ובפעולות טרור! ואנחנו מפולגים וישנים בהקיץ!
לפיכך: "אָבֹד תֹּאבֵדוּן." זאת אזהרה! שנשמור על זהותנו ועל ריבונותנו, מפני עצמנו!
פרשת "ראה" – משה ממשיך בנאום חייו, ההיסטורי, החינוכי והנבואי, ומספר לעם, שכשירד עם הלוחות הראשונים, הכתובות בידי ה', ראה לתדהמתו את אבותיהם מרקדים סביב עגל הזהב. בכעסו, שבר את הלוחות ואת השברים שם בארון הקודש, בקודש הקודשים.
למה משה הניח את השברים בארון הקודש? ללמדנו: שנבין ונזכור מה סיבת השבר. ההבנה, היא הריפוי והתיקון, שדברים פסולים כגון עבודת אלילים וזחיחות הדעת, לא יישנו עוד. לדעת ללמוד מטעויות העבר, כדי לבנות הווה מצליח ועתיד מבטיח!
איך משה שבר לוחות ששם ה' בהן? להבנתי הצנועה: שם ה' אומנם כתוב בלוחות ובתורה, אך רוח ה' שורה בלבבות (ושכנתי בתוכם). אם נאמין, נוכל להעלות את האור הפנימי ונגלה את אור ה' שבתוכנו, נשמור על זהותנו, נתנהל בענווה לאור הקוד המוסרי, הערכי, המכבד והחומל, יחד עם המסורת שקיבלנו מאת ה' בהר סיני. או אז ללא הצטדקות וללא היסוס נישא בגאון את דגלנו, זו ארצנו ששובנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות, היא נס לא מובן מאליו.
כך נפתחת הפרשה: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם-הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה אֶת-הַבְּרָכָה-אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל – מִצְוות ה'… אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצאת ה'…." כאן משה מדגיש את הקשר בין מה ששומעים לבין מה שרואים.
משה מסביר ומדריך ש: הברכה והקללה, הן עשה ואל תעשה והן לא שכר ועונש, הן בתוכנו – ברוחנו! אל תתנו לאגו ולכעס לסגור את הלב, לטשטש את הראייה ולחסום את הקשב. ראו – הביטו נכוחה בהתנהלותכם, התביעה מכל אחד ואחת כלפי עצמו, להקשיב למוצא פיו ואז תבינו שהטוב והרע = הברכה והקללה, הם באחריותכם.
משה מתחנן, אל תקיימו את המצוות מתוך התנשאות, במחשבה שלכם מגיע הכבוד והתהילה! ללא ענווה, ללא שייכות, כבוד וחמלה, וללא אהבה. היטב תיאר זאת הנביא ישעיהו: "הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי-וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ').
לכן, עלינו להתנהל מתוך כבוד הדדי, נשמור על זהותנו, על ערכינו, ושלא נשכח, "מי אנחנו
ומאין באנו", מפני ש: "עם שאינו יודע את עברו,
ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון).
הכל תלוי בראיה שלנו, אם נתנהל בענווה, נראה את כל אחד ואחת בעין טובה, מכבדת וחומלת, נבין שהערבות ההדדית היא חוסננו, נראה את הטוב, נעשה טוב ונכיר תודה, נראה ברכה.
אך אם חלילה תרהיב בנפשנו עוז להרוס, ניתן לחטא היוהרה, וללשון הרע לנהל אותנו, השנאה תפלג ותהרוס אותנו, קללה.
שאלוני מהי ענווה בעיניי? השיבותי: ענווה היא ההיפך מיהירות, קנאות ורדיפה אחר הכבוד. היא הצטנעות, היא שייכות, היא שותפות, היא יראת כבוד, היא קשובה כדי להבין, היא מאחלת לאחר את מה שהיא מאחלת לעצמה, היא שמחה במה שיש ומברכת על כל היש, משפחתה כל עולמה! היא מכבדת כל אדם, היא לא מחפשת שלמות כי היא לא שלמה, היא אוהבת את עמה ואת ארצה – נחלת אבות.
המילה שמחה מופיעה שבע פעמים בפרשה. אנו מצווים לעורר את השמחה שבלב ולהודות על היכולת לקום, על להיות בעשייה, על המשפחה, על הארץ הטובה, על הנתינה לבית ותרומה לנזקקים. נשמח בחלקנו מתוך ראיית הטוב והכרת תודה, כי שום דבר אינו מובן מאליו.
משה מתחנן, "בנִים אַתֶּם, לה' … לֹא תִתְגֹּדְדו"ּ
כלומר: האמונה באל אחד! מחייבת לנתץ את האמונה האלילית שספגו במצרים ולהתרחק מאמונות טפלות, מתרבות הגויים וממנהגיהם.
ובנוסף להבנתי, משה החרד לגורלנו מזהיר אותנו מפילוגים, "לֹא תִתְגֹּדְדו"ּ. אל תתפלגו לאגודות אגודות! תהיו מאוחדים. לא אחידים, אבל מאוחדים! יש מקום לדעות שונות, לא להיבדלות ולא לפסילת האחר. חופש הביטוי חשוב מאוד! בתנאי שיתנהל בלשון נקייה ומכבדת. אולם, אם לא נשמור על טוהר הלשון, נכפיש ונרמוס את כבוד האחר, האוירה העוינת תפלג אותנו. בנפשנו הדבר!
לפיכך, אין ברכה גדולה יותר מעין טובה, הפותחת את הלב למחשבה טובה, לקשב נקי, לתקשורת בלשון נקייה, מכבדת ומקרבת, המחזקת את תחושת השייכות, הרואה את הטוב בכל אחד, המעוררת את השמחה שבלב, המצמיחה אותנו מתוך הכרת הטוב, כעם אחד, המיוחד בתרבותו, במורשתו, ובנחלתו.
אני תפילה שאזכור מי אנחנו ומאין באנו ומתוך ראיית הטוב אברך ואכיר תודה.
מן המקורות / לחן מוני אמירליו
הַשְׁקִיפָה מִן – הַשָּׁמָיִם
וּבָרֵךְ אֶת עִמָּךְ,
אַתְּ – עִמָּךְ – יִשְׂרָאֵל
וְאֶת הָאֲדָמָה,
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ וּבִרְכַּת עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
