תובנות מהפרשה הקודמת: אחרי שנולד יצחק, הבן המיוחל לשרה ואברהם, שחיכו לו הרבה שנים, אברהם שומע את הציווי לעקוד את בנו יצחק. אברהם, סמל המוסר שהתווכח עם ה' להצלת אנשי סדום, לא מתווכח על בנו, אלא רץ לציית. למה? כי זו הייתה המציאות של הקרבת ילדים כמבחן לאמונה מוחלטת ועיוורת שהוטמעה בו.
אז מדוע ה' ציווה אותו? כשיעור לדורות שתרבות אלילית (כל מנטליות), שהוטמעה, ברגע שהלב נסגר מכעס או מצער, עלולה לנהל אותו.
והראייה, מרוב כמיהה לציית, המלאך היה צריך לקרוא לאברהם פעמיים: "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם…" הנכונות של אברהם לעצור! היא המבחן האמיתי.
התובנה: האמונה באל עליון (!) דורשת: מחשבה, התבוננות במעשינו, והקשבה נקייה לקול הערכי, המוסרי, החומל והמכבד!
פרשת "חיי שרה" – ממשיכה: יצחק אחרי ניסיון העקדה השאיר את אביו וברח ממנו. ואברהם הלך לבאר שבע בזמן ששרה אשתו בקרית ארבע. למה? אולי כעסו על שרה בגין גירוש ישמעאל, לא שכך עדיין? אם זאת הסיבה, זו דוגמא חינוכית שלילית ביותר, מפני שאסור לתת לכעס להפוך לטינה, שתנהל ותבריח אותנו מהתמודדות!!
סביר להניח, שאברהם לא ידע איך יעמוד מול שרה ויספר לה שלקח את בנם יצחק, לעקדה. אומנם נכון, יצחק ניצל, אך הוא פחד מתגובתה!
כך נפתחת הפרשה: ".. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן;" שרה נפטרה ואברהם לא לידה, הוא יצא בכעס ולא חזר הביתה.
כשנודע לאברהם ששרה אשתו מתה, על מנת לצאת לידי חובה, חזר הביתה.
תגובתו למראה שרה המתה הייתה תמוהה: הוא לא בכה ולא להביע צער על האובדן. הוא בא לספוד "וַיָּבֹא… , לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ". בדרך כלל אדם המאבד קרוב אהוב, פורץ בבכי ואחר כך מספידו ומדבר בשבחו, אך אברהם ליבו סגור עדיין.
לכן היה חשוב לתורה לספר לנו שאברהם קודם ספד ותוך כדי הספד בכה!
כדי שנזכור ונרחק מהכעס, הסוגר ומקשיח את הלב, מטשטש את הראייה וחוסם את הקשב, עד כדי שלא נדע להבחין בין עיקר לטפל, בין אויב לאוהב.
והנה אברהם, תוך כדי הספד, ליבו נפתח ובכה. בבכיו חלפו לנגד עיניו חייהם המשותפים, ההליכה בדרך לא זרועה, אל הארץ המובטחת. הרעב, התלאות והשמחות.
כאב וצער עמוק הציפו את ליבו. זיכרונות וגעגועים לאישה הגדולה, שהייתה יפת תואר ויפת מראה, ענווה, אנושית ומנהיגה, שהלכה אחריו שנים רבות, באהבה ובמסירות אין קץ, ייסרו אותו. הוא לא הבין איך ראה אותה כמובן מאליו, איך הלך ועזב אותה לנפשה.
שיעור לחיים! זוגיות איננה אויב והורות איננה יריבות. לב פתוח חשוב תמיד בפרט בזוגיות ובהורות. כשכועסים, שומרים על לשון נקייה, ולב מברך. לא מעליבים, לא מסתגרים ולא בורחים, אלא ממתינים ונרגעים, ואז מתוך רצון להתקרב יושבים ובהקשבה נקייה ובתקשורת מקרבת מלבנים מחלוקות, אי הבנות, ומתחבקים.
אחרי ההספד, והבכי על שרה האהובה, אברהם הבין ששתי משימות חשובות עליו לבצע, מיד! הראשונה: כעברי, אברהם חייב לקבור את שרה בקבורה נפרדת מאנשי חת.
לכן חלק נכבד מהפרשה מוקדש לסיפור המתאר בפירוט מדוקדק, איך אברהם מסרב לקבל קבורה בחינם ותובע לשלם מחיר מופרז, כדי להבטיח ששרה תיקבר כאישה עברייה ולא כבת לעם החתי.
"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל".
אכן אברהם מבורך בכסף וזהב, בצאן ובקר, בעבד נאמן, אך מה יועיל הרכוש כשאין משפחה – המשכיות שתזכור את העבר, ותבנה הווה ועתיד ערכי ואיתן.
לפיכך המשימה השנייה: לדאוג לאישה ליצחק, שממנו יקום העם היהודי = עם ישראל ותתקיים ההבטחה – ברית ירושת הארץ.
אברהם אב האומה העברית שהנחיל את האמונה באל עליון, ללא דמותה של שרה לצידו לא היה מסוגל להיות מי שהיה. הכרה זו הניעה אותו להשביע את עבדו הנאמן אליעזר למצוא אישה מתאימה ליצחק.
למרות שאברהם לא ראה את יצחק מאז העקדה, הוא חושש שיתחתן עם כנענית, והשפעתה תקשה עליו לשמור על זהותו, מקומו ונחלתו.
על כן, ביקש מאליעזר, עבדו הנאמן לו בצורה מוחלטת, לצאת לשליחות בלב פתוח ובאמונה ולהביא אישה ליצחק: "ויֹּאמֶר … אֶל-עַבְדּוֹ זְקן בֵּיתוֹ,…. וְאַשְׁבִּיעֲךָ-… לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי,…. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק."
כשאליעזר ביקש שיצחק יצטרף אליו, אברהם התנגד, "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה". למה? כי פחד שיצחק יישאר בניכר ויתכחש לזהותו.
בימינו, ההנהגה מסוכסכת, הקשב חסום ומעורר דאגה לבאות. אסור לנו להמר על הארץ הטובה הזאת, על כבשת הרש היחידה שלנו. חובה עלינו לשמור על זהותנו, בלי זהות אין לנו זכות קיום. כולנו בסירה אחת.
אליעזר יוצא לדרך, בשיירת גמלים מלאה מכל טוב. בעודו מתפלל ומייחל, רבקה מגיעה והיא עונה בדיוק על המצופה. הכלה המתאימה. משפחתה מקבלת את אליעזר בברכה ומסכימה להצעת השידוך.
אולם, כשלבן אחיה ואימה, כדי למשוך זמן ומתנות, ביקשו שרבקה תישאר כמה ימים, "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר," אליעזר הנאמן לאברהם, לא נכנע ואמר: היום יוצאים! אחיה ביקש נשאל את פי הנערה. ורבקה השיבה: אלך!
רבקה קשובה לליבה, מלווה בברכת משפחתה, ובפמליה מכובדת, עוזבת את הוריה ומולדתה, והולכת עם אליעזר אל הארץ המובטחת. בראותה את יצחק נפלה מהגמל.
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶה" לראשונה אנחנו פוגשים את המושג אהבה. כשהלב פתוח האהבה מפיצה אור, ומתוק האור בעיניים.
אני תפילה שנדע לפתוח את הלב ומתוך ראיית הטוב נכיר תודה!
ומתוק האור בעיניים / ששי קשת
הן תוכל לקום וללכת
דבר מה קורא בך ללכת
געגועיך הם לך כנפיים
ומתוק האור בעיניים
שבת שלום ומבורך
אסתר פינס
