תובנות מהפרשה הקודמת: אחרי שנה של חנייה, קבלת עשרת הדיברות, הערכים, החוקים והמצוות החשובים לקיומנו, כפרט, כמשפחה, כחברה וכאומה, סוף סוף החל המסע אל הארץ המובטחת. פתאום הפחד מהשינוי המהותי, מעבדים לבני חורין, הצועדים אל ארצם, נחלת אבותם, שיתק אותם והחלו ליילל ולקטר שהכול רע ומר ובמצרים היה להם אוכל בשפע, ושכחו את כל הסבל והעינויים.
בני ישראל, שלא האמינו ביכולותיהם, העמידו את צורכיהם האישיים והרגעיים לפני צורכיהם כעם חופשי בארצו.
התובנה: החיים מזמנים התמודדויות קלות ולפעמים קשות ומאתגרות. מה קורה כשאדם פוחד מהקושי? הוא מפספס את ההזדמנות להכיר ביכולותיו, שהן רבות. "בלב הקושי טמונה ההזדמנות" (אלברט איינשטיין).
פרשת "שלח" ממשיכה את פרשת "בעלותך". אחרי שהעם קיטר בבכי מרורים, שבמצרים יש אוכל בשפע ופה הם רעבים, קיבלו אוכל לשובע ואז התנפלו על האוכל בתאווה, ללא רסן, וכתוצאה מיצר התאווה הבלתי נשלטת, הרבה מתו ונקברו בקברות התאווה. למען יראו וילמדו לשלוט על היצרים!
שיעור לחיים! להקפיד על ארוחות מסודרות. כשרעבים נשלוט בעצמנו, לא נתנפל על האוכל בתאווה רעבתנית, אלא לאכול במידתיות, והרי הקיבה לא יכולה לקלוט את מה שהעיניים רוצות. אכילה במידה היא המשביעה. לכל דבר בחיים צריך מידה ללא הגזמה, בהגזמה יש טעם לפגם!
המסע החל להתקדם בהילוך גבוה, כשרוח נכאים שורה על העם, מהפחד המשתק אותם, ואז ה' אומר למשה: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ-כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם."
משה בוחר שנים עשר: "אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" שיהיה ייצוג לכל שבט, כי לדעתי לכל נציג אופי משלו וסגנון משלו. המשימה שמשה הטיל עליהם היא: לאסוף מידע על יושבי הארץ, מידע על פוריות האדמה ומידע על הערים, "הבמחניים" = כמו מחנה פתוח, או במבצרים, מוקפות חומה. בתקווה כשיראו את הארץ הטובה יתחזק ביטחונם ואמונתם בכיבוש הארץ המובטחת.
יצאו שנים עשר נציגים שתרו את הארץ כאיש אחד, מחשבה אחת וראיה אחת: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב. וַיָּבֹאוּ עַד. וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם. וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט. "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם".
בשובם הם מציגים כאיש אחד את שבחה של הארץ וגם ביקורת נוקבת, "בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא- וְזֶה פִּרְיָה אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם."
מה ראו הנציגים נשיאי השבטים? הם ראו, מתוך הפחד המשתק אותם, את הקושי. אומנם ארץ זבת חלב ודבש, אך בתוכה עמים רבים וחזקים והם לעומתם אפס, לא שווים כלום.
והנה בביקורת לא דיברו בקול אחד. עשרה מהם ביקשו לוותר על הארץ ולחזור למצרים. אך כלב בן יפונה התפרץ ואמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ". ואליו הצטרף יהושע בן נון. אך עשרת השליחים השתיקו אותם ובקולות רמים ומפוחדים זעקו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא,… וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק- וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
משה שלח אנשים נשואי פנים והם החליטו להיות חגבים. למה?
מפני שהם יצאו לתור את הארץ הטובה, בלב סגור המפחד מכל שינוי. במקום לפתוח את ליבם ולראות את טובה של הארץ וליהנות מפירותיה, הם בחרו לתת לפחד להחשיך את עיניהם וכל היופי הפחיד אותם.
לכן מלכתחילה הם נשלחו לתור את ליבם, האם לב של עבד הוא, או לב של בני חורין השבים למולדתם? אך ליבם היה ונישאר סגור ורוח נכאים משתקת אותם. הם במערבולת! נשארו עבדים ללא זהות, עם עיניים המבוהלות מכל מה שזז, וכדי לתאר את גובהם של ילדי הארץ, הם היו צריכים להשוות את עצמם לחגבים חלשים. הכול בעיני המתבונן!
מה קורה לנו כשהלב סגור? אנחנו בעומס של מחשבות הרואות רק את הקושי ללא יכולת לראות את האור, ופרשנות המעוותת מציאות. איך יוצאים מזה? הרצון הבינתי, מעורר את ההבנה שיש בי טוב, ויש טוב! ואז הלב נפתח ובתוך הקושי מבצבץ האור ומעלה את השמחה שבלב וכשאני בשמחה, כל עשייה שאעשה אעשה מתוך הבנה שכיף לעשות. העשייה מצמיחה אותי, ואני מצמיחה את יקיריי.
העם המבוהל הקשיב לדיווח ובעיקר לפרשנות של עשרת המרגלים, "וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא", הפחד והחרדה הביאו אותם להעדיף לשוב למצרים, ובסערת רוחם החלו לרגום באבנים את יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה שעמדו נגד הזרם, ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד."
הייאוש מדכא.
ה' החליט להתפטר מהעם המיואש וליצור עם חדש שיצא ממשה. ומשה הנאמן פותח בנאום מרגש, מגייס את כל כובד השכנוע שלו ומתחנן, "סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה-כְּגֹדֶל חַסְדֶּך." ותשובת ה' מרגשת מאוד, "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ."
נגזר על העם לנדוד במדבר עד שדור העבדים ימות, והדור החדש שהרוח תפעם בקרבו יכנס לארץ המובטחת.
אני תפילה שנדע למצוא בתוכנו את המקום הסולח המביא שלווה לנפשנו, המחבר לאור ה' שבתוכנו ומתוך ראיית הטוב נודה על הארץ הטובה מאוד מאוד.
שב אל אדמתי / אביהו מדינה
אני יודע שזו הדרך,
אני ידעתי הדרך ארוכה.
אנא אלי, האר נא דרכי,
עזרני נא כי שב אני
שב אל אדמתי.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
