פרשת ויקרא אותה קראנו בשבת, נקראת שבת זכור אותה קוראים לפני פורים: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק…. וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיך וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵע..תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק,… לֹא, תִּשְׁכָּח".
מה הכוונה? להבנתי הצנועה: עמלק מופיע בכל תקופה. שנזכור! שאנחנו מוקפים באויב הקורא תיגר על קיומנו. חובה עלינו להיות ערניים ולא לחיות באשליות, שהאויב השלים עם קיומנו על הארץ הזאת. הוא לא השתנה, הוא אורב, לראות אותנו יגעים, מפולגים, מבינים את תחושותיו והוא ממשיך לחנך לטרור ולשנאה ומחכה לרגע של חולשה וערעור בצדקת דרכנו.
בספר שמות יש תיאור מלחמת עמלק שהופיע, מתי? כשהעם, עָיֵף וְיָגֵע. בזמן שמשה הרים ידו, כי האמין בצדקתו, העם ניצח. כשמשה הניח ידו, כי חשב שעמלק נחלש, עמלק ניצח.
לכן, התורה מזהירה אותנו: זכור! שהאויב הפתיע אותך כשהאמנת שזה לא יקרה, אל תשכח!
פרשת "צו" – ממשיכה את תורת הקורבנות. הקורבנות, שנועדו לנתק את בני ישראל מהמנטאליות האלילית, שספגו מהגויים סביבם, ולקרבם לעצמם, כדי שיתחברו לאור שבתוכם: "ושכנתי בתוכם", מתוך שייכות ויראת כבוד ומתוך הבנה שהם אומנם שנים עשר שבטים, השונים זה מזה, אך מחוברים התלויים זה בזה. ואז, ילמדו לכבד איש את רעהו, ישמרו על צדק חברתי ויחזקו את האחדות!
יש הבדל בין פרשת "ויקרא", בה למדתי על מגוון הקורבנות שעל בני ישראל, רק אם הם ירצו, יכולים להביא, לבין פרשתנו, פרשת "צו", בה יש ציווי המחייב את הכוהנים המשרתים בקודש, לקבל את הקורבנות ולהקריבם על המזבח.
לכן, פרשת צו מופנית כולה אל אהרון ובניו הכוהנים, המקבלים הוראות מדויקות לעבודת הקורבנות, עבודת הקודש. מדובר בהוראות מפורטות, איך על הכוהנים לנהוג בכל שלב ובכל טקס וסוג של זבח. על הכהן לדעת בזהירות ובחרדת קודש לתווך בין האדם לבין בוראו.
מדובר בחוקים נוקשים, כדי שישמרו על הדיוק ולא יחרגו אפילו במילימטר, שהכהן יכיר בתפקידו כמשרת העם ולא מורם מהעם, יתנהל בענווה, בצניעות ובאמונה כמשרת הציבור בפני ה'.
והעם מתבונן בלבושו של הכהן בשעת העבודה, מתבונן בהתנהלותו, ורואה שכל תשומת ליבו של הכהן מופנית לאדם המביא את קורבנו, תמיד במאור פנים, באוזן קשבת ובעצה טובה, מקרבת ובונה לכל בעיה ולכל קונפליקט. פועל יוצא מכך, שכול מקריב ומקריב מרגיש שהוא נתן את מפתחות נפשו, לאדם אמין, הגון, אוהב שלום, אוהב הבריות ומקרבם באמונה ובאהבה לאור שבתוכם.
רוב הקורבנות נאכלים על ידי הכוהנים. על כן, הכהן, במקרה זה המקבל, נהנה מהבשר הנאכל בשמחה ובתיאבון.
מהפרשה למדתי: שנתינה מנדיבות הלב משמחת את הנותן ומשמחת את המקבל המוקיר את הנותן ואת הנתינה.
"וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים…"
שלמים הכוונה שלמות! להיות שלמים עם עצמנו, כשאנחנו שומרים מכל משמר על לשון נקייה ושומרים על כבוד האחר ככבודנו, נוכל לחיות בשלום עצמנו ועם כל הסובבים אותנו. ואז המקריב יביא בלב שלם ובלב טהור את הקורבן, יהיה מעורב בהכנתו ויגיש מנדיבות ליבו, ובניקיון כפיו את המאכל לכוהנים, "יָדָיו תְּבִיאֶינָה." גם יאכל חלק מהקורבן.
ה' לא זקוק לקורבנות ובטח לא לבשר על האש. מטרת הקורבנות לעזור לבני ישראל להינתק מהאלילות, בעזרת ההרגלים שנטמעו בהם בתרבות מצרים ועמי האזור. לכן, לימוד התורה בקיום המצוות של כיבוד הורים מתוך רגש של אהבה, ומצוות בין אדם לחברו, מתוך התכוונות הלב ותהליך ההתקרבות לאור ה' שבתוכנו הם החשובים ועיקר העיקרים.
ויש גם קורבן תודה! מדובר באדם שמביא קורבן לא על חטא שחטא, אלא מתוך ראיית הטוב, והכרת תודה.
הבעת התודה היא ביטוי טבעי היוצא מהלב, והיא חייבת להיות נר לרגלינו תמיד בכל יום ויום ובכל שעה ושעה. לכן המילה הראשונה שהאדם אומר כשהוא מתעורר ולפני שהוא קם מהמיטה היא: "מודה אני לפניך.. "ועל מה מודה אני? "על שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" וממשיכה הכרת התודה: על הבית, על הילדים, על הזוגיות, על המשפחה ועל הארץ הטובה ששובנו אליה אחרי אלפיים שנות גלות של רדיפות, פוגרומים ושואה נוראה, היא נס לא מובן מאליו.
לכן העשיר הוא האדם השמח בחלקו ומביא ביטוי להלך נפשו בהכרת הטוב ובהכרת התודה.
לקראת פורים שנחגוג השבוע מצאתי לנכון לכתוב על חג פורים:
כאשר ריחפה על עם ישראל "גזרת השמד" מרדכי קרע את בגדיו ואמר לאסתר: "וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" דהיינו: מרדכי מציע לאסתר לבחור נכון ולמלא שליחות זו. אסתר הבינה את גודל השליחות. וביקשה ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשׁן" כלומר: אסתר רוצה לראות עם מאוחד! אחדות היא כוח.
והנה ותלבש אסתר מלכות להצלת עמה, הנחישות והעוצמה שבערו כאש בעצמותיה, חיברו אותה לאור שבתוכה, להשגחה הפרטית. בגדי המלכות ביטאו את אישיותה הפנימית, הנחושה והאצילית ולראשונה אחשוורוש ראה את אסתר המלכה עוטה הוד ותפארת, הייתה כמגדל אור. ואז ונהפוך הוא, הגזרה הפכה לשמחה לאומית.
לפיכך, חג פורים הוא חג של הודיה ושמחה. שמחה אמיתית אינה קשורה לכסף או לבריחה מהמציאות ולא זקוקה לאלכוהול המזייף שמחה ומשבש את הדעת. שמחה אמיתית באה מהלב, מהתבוננות בעין טובה על כל היש, בהסתפקות במה שיש, בשמחת הילדים והמשפחה, ומתרגשת מדברים קטנים. ומתוך ראיית הטוב, אומרת, מודה אני, תודה על כל היש.
מודה אני / מאיר אריאל
מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.
פורים שמח!
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
