תובנות מהפרשה הקודמת: בכל ספר בראשית שאת קריאתו סיימנו לפני שבועיים לא מצאתי אחוות אחים, כל הספר היה רצוף קנאה ושנאת אחים, מקין ועד אחי יוסף, שפירקה משפחות. חשבתי לעצמי: למה אין דוגמא אישית לאחוות אחי?!
והנה בא ספר שמות ומלמד אותי, כבר בפתיחתו, על אחוות אחים. כאשר פרעה גזר את הגזרה הנוראה, "כל הבן היאורה תשליכוהו" כאשר אימו של משה, המכונה בת לוי, נאלצה לנטוש אותו על שפת היאור, אחותו נשארה לשמור עליו. משה שניצל בזכות אחותו, גדל כנסיך מצרים, הפך להיות אדם חומל ואכפתי, שאינו יכול לשתוק כשעושים עוול לאחיו.
הקשר המיוחד בין משה לאהרון אחיו, ההופך להיות שותפו להנהגת העם, נבע משמחת הלב. התובנה: אחוות אחים מתוך שמחת הלב בין משה, מרים ואהרון אפשרה את גאולת ישראל מעבדות מצרים.
פרשת "וארא" ממשיכה: אחרי שמשה הבין שאהרון אחיו, מתוך רצון לעזור יהיה עמו לאורך כל הדרך, שוודאי תהיה דרך חתחתים קשה מנשוא, לקח את השליחות שה' הטיל עליו כי ידע שכאחים יצעדו, לב עם לב, כתף עם כתף, מאוחדים (אחדות היא חוסן וכוח), להשגת המטרה המיוחלת, הוצאת עם ישראל מעבדות לחירות.
שיעור לחיים: כפי שאימו של משה עוררה בלב ילדיה במילים חמות את הרגש לאחוות אחים, גם אם לא גדלו באותו הבית, כך לנו האימהות תפקיד חשוב בעיצוב הילדים, לעורר בהם, מתוך דוגמא אישית, את הרגש האחראי והחומל לכיבוד הורים ואחוות אחים, כדי שגם אם ירחיקו נדוד, הרגש והערבות ההדדית ימשיכו לבעבע בתוכם ולחבר אותם, אחים! ערכים אלה יבנו את ביטחונם וחוסנם ויצמיחו אנשים ערכיים המחוברים לזהותם לבית אבותם. ממשפחה לאומה!
משה ואהרון, מתוך אמונה בשליחותם הצודקת, התייצבו מול פרעה בבקשה: "כֹּה-אָמַר ה'… שַׁלַּח אֶת-עַמִּי…". פרעה לא רק דוחה בבוז את תביעת משה, אלא הכביד עולו על ישראל באכזריות מפלצתית, עד שהתמוטטו מכובד העבודה. סבלם וייאושם גבר מיום ליום.
שוטרי ישראל עזרו לנֹגְשֵׂים (הדוחקים בכוח) והאיצו ללא רחם בעם ישראל לספק את דרישות פרעה בעבודה כפייתית קשה ואכזרית. אך כשהוכו על ידי הַנֹּגְשִׂים ופרעה התייחס אליהם בזלזול(!), הזדעזעו מפני שהבינו שפרעה ונוגשיו לא העריכו את יחסם הקשה כלפי אחיהם בני ישראל, אלא השתמשו בהם למטרתם, זלזלו בהם אף יותר מכפי שמזלזלים בעם ישראל. התפנית הרעה כלפיהם עוררה אותם להרגיש ערבות הדדית לאחיהם, עם אחד!
בצאתם מפרעה פגשו את משה ואהרון והאשימו אותם שמאז שבאו, מצבם הרע נהיה גרוע יותר. משה ששמח לראות את תחושת השייכות והשותפות, בא בטענות כלפי שמיים: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה… הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ…ָ"
ה' חיכה לרגע הזה שהשוטרים ירגישו שייכות וערבות הדדית לאחיהם העבדים, אחדות היא כוח! לכן, בשיחת עידוד ה' סיפר למשה בהרחבה, על תוכנית הגאולה שעתידה להתבצע בכמה שלבים והם:
"וְהוֹצֵאתִי" – סיום שיעבוד מצרים. "וְהִצַּלְתִּי" – מעבודת פרך. "וְגָאַלְתִּי" – אתכם בשפטים גדולים. "ולָקַחְתִּי" – אתכם לי לעם. "וְהֵבֵאתִי" – אתכם אל הארץ המובטחת כפי שהבטחתי לאברהם בברית בין הבתרים. ה' מממש הבטחתו לאבות,
לתת את הארץ לבני ישראל!
עם ישראל כשל כוחו ואינו יכול לעמוד יותר בעוצמת ייסוריו. ברגע שפל זה בו נמצא עם ישראל, משה נשלח לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל ואז, "וְלֹא שָׁמְעוּ, …מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
מהו קוצר רוח שמנע מבני ישראל לשמוע ממשה את בשורת הגאולה?
להבנתי, אין סבלנות לקשבה! העם נמצא במאבק הישרדות אכזרי. איך הם ישמעו? להקשיב אפשר רק כשהלב והקשב פתוח, אך ליבם סגור והקשב חסום, הם שקועים בעבודה פיזית מפרכת מבוקר עד ליל, אפילו בלילות אין להם מנוחה, כי ליבם חרד לעצם קיומם.
אצייר לעיניכם תמונה: בני ישראל רצים, ממקום למקום, נושפים בכבדות כדי להספיק להכין את מכסת הלבנים שהוטלה עליהם, ומשה עומד ונואם באוזניהם, בקול רם ובשפה עשירה (גדל כנסיך) ומבשר להם על הגאולה העתידה לבוא. איך עם המתפתל בייסוריו יכול להקשיב?!
אחרי שהנאום כשל ה' מבקש ממשה להמשיך: "בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה". משה השיב: איך אלך? "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי…". אם בני ישראל לא שמעו אליי איך ישמע אותי פרעה? ואני "…עֲרַל שְׂפָתַיִם…"
ערל שפתיים? והרי הכתוב ציין מה הסיבה שלא הקשיבו: "מקוצר רוח ומעבודה קשה." ציפיתי ממשה להרגיש את סבלם ולהבין שבני ישראל שהיו במעמד גבוהה, נפלו לבור עמוק מלא בוץ, נלחמים על קיומם, כל חושיהם מכוונים להצלת חייהם, לא מעניין אותם חירות וגאולה.
להבנתי, זה שמשה חושב שהבעיה אצלו, עֲרַל שְׂפָתַיִם, מלמדת על קבלת אחריות. משה הוא מנהיג נאמן הלוקח אחריות ונוטל על עצמו את הכול.
שבע מתוך עשר המכות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, וברד – אש בתוך מים, מונחתות בפרשתנו. כל מכה קשה מקודמתה, לכל מכה תפקיד לשכנע את פרעה מי מנהל את העולם, ולשכנע את בני ישראל לצאת מעבדות לחירות.
אך פרעה למרות המכות הקשות הנוחתות על מצרים, מסרב לשחרר את בני ישראל, עם עבדים שעובד עבורו מבוקר עד ליל, רק בעבור מים ולחם צר.
מה ההבדל בין ויתור לכניעה? ויתור בא מתוך גמישות מחשבתית ומתורגם כעוצמה.
אך כניעה, באה מעקשנות ומתורגמת כאובדן תקווה-חולשה.
זה מה שקרה לפרעה המתעקש לא לשחרר את בני ישראל, ליבו נאטם וחשכו עיניו מראות את הרס ארצו, ואת סבל בני עמו. בסוף ייכנע בעל כורחו.
גם לבני ישראל קשה לשנות הרגלים ולצאת לחיים חדשים כבני חורין.
אני תפילה שנדע לפתוח את הלב להקשבה נקייה שתעורר את ההבנה שאנחנו עם אחד, עם עתיד משותף אחד, בארצנו היחידה המובטחת!
בוא/ ריטה
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים בנשמה
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
