פרשת "וישלח" (מפרק ל"ב – ל"ו)

תובנות מהפרשה הקודמת: בדאגה ליוויתי את יעקב שעזב את בית הוריו, כשליבו כבד מרגשות אשם, על שבברכת אימו, רימה את אביו וגנב את ברכת אחיו. בודד וכאוב יצא לגלות. החלום תחת כיפת השמיים והבטחת הארץ הטובה לזרעו שקיבל מה', לא הקלו עליו. כשפגש את רחל בת דודו, הוקל לו מעט, מההתרגשות גולל את האבן הכבדה מעל פי הבאר, נשק לה ובכה.

למה יעקב גולל את האבן לפני שדיבר עם רחל? להבנתי: היות שגדל בבית שאין בו תקשורת זוגית, גם הוא ועשו אחיו לא תיקשרו, רק הקינאה הפעילה אותם, לכן הוא קודם פועל. הוא במבוכה.

התובנה: האדם שאוצר בליבו פחד ורגשות אשם, אינו חי בשלום עם עצמו. יעקב פורץ בבכי כשהבין שכבר אינו לבד, ומגיב בכעס כשרחל האהובה ביקשה ממנו פרי בטן.

פרשת "וישלח" – ממשיכה: אחרי עשרים שנה שעבד אצל לבן, למרות הקנאה והמניפולציות שהציקו לו, יעקב עבד ושתק, הקים משפחה ברוכת ילדים, צבר רכוש מכובד משלו, שעורר את קנאת לבן ובניו, והחליט לעזוב את לבן ולחזור הביתה למולדתו – נחלתו.

כדי לצאת לדרך יעקב שיתף את נשותיו ותיאר בפניהן את חוסר האמון השורר בינו לבין אביהן ואת החלום בו ה' ביקש ממנו, "עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." רחל ולאה בתחושה שאביהן מנצל גם אותן, הסכימו לעזוב את בית אביהן וללכת אל הארץ המובטחת.

אחרי שנשותיו הסכימו, וכדי לא להתמודד עם לבן, מה יעקב עושה? הוא שוב בורח עם משפחתו הענפה ורכושו הרב, ורחל גונבת את אלילי הבית – התרפים.
למה רחל עשתה זאת? להבנתי, רחל, שבסתר ליבה פחדה לצאת לדרך חדשה, הצטיידה באמונה שנטבעה בה מילדות כדי להעלות את ביטחונה, "גירסא דינקותא."

כשלבן התלונן ליעקב, "לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי", יעקב שלא ידע שרחל לקחה, השיב בכעס: מי שגנב, "לֹא יִחְיֶה."
ארצה עלינו! למרות ייסורי מצפונו, המונחים כאבן על ליבו, על שרימה את אביו ואת עשו אחיו, יעקב חיכה לרגע הזה, לחזור הביתה. אך הפחד מעשו אחיו משתק אותו.

בהגיעו, יעקב שלח שליחים ובידיהם מתנות לעשו אחיו, אולם כששליחיו בישרו לו שעשו הולך לקראתו עם צבא של ארבע מאות איש, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ". יעקב נבהל. ליבו הסגור מרגשות אשם לא היה קשוב, הוא שמע את מה שליבו חשש שיהיה, מפחד רץ לפצל את בני ביתו לשני מחנות והתכונן לגרוע ביותר.

שיעור לחיים! ברשותכם אעשה הקבלה לימינו, כפי שחוסר התקשורת הזוגית בין רבקה ויצחק, שבגינם יעקב ועשו לא ידעו לתקשר ורק קנאת אחים הפעילה אותם עד לפירוק המשפחה, גם ההנהגה שלנו לא מתקשרת, העם מפולג, הקשב חסום, וכל מילה נופלת על אוזניים ערלות, מציתה את אש השנאה ומעוררת מהומות כאילו שמחר נגמר העולם! האווירה הקשה מעמיקה את השסע בתוכנו, והרי כולנו בסירה אחת וגורל אחד לנו!
חובה עלינו להתעשת ויפה שעה אחת קודם!

יעקב, שהפחד משתק אותו, נושא תפילה בחיל ורעדה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת… הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו."

יעקב ביושר לב, מתחנן לה' ואומר: קטונתי, איני ראוי לכול הטוב שעשית עמדי, רימיתי את אבי ואת אחי וכעת איני יודע מה לעשות. משפחתי בסכנה, אנא! הצילני מעשו אחי – מייסורי ליבי ומהפחד המשתק אותי.

והנה יעקב נותר לבדו עם פחדיו ואז, "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". מי היה האיש? על פי חז"ל היה זה שרו של עשיו.
להבנתי: יעקב נאבק עם נפשו המיוסרת, עם המאבקים הפנימיים שלא נותנים לו מנוח, עם הנפש התאומה השוכנת בקרבו – עשו, האח שבקנאתו רצה להידמות לו, כדי לזכות בבכורה ובאהבת אביו ולקבל מאביו את ברכתו. לפיכך, יעקב חייב להיות קשוב לליבו, לראות נכוחה, להתעשת ולנצח במאבק זה, אין לו ברירה, יש לו אחריות על ילדיו ונשותיו.
המאבק הקשה, בתוך נפשו המיוסרת, התנהל עם רדת ליל והסתיים עם עלות השחר, בניצחון. המלאך מעניק ליעקב, על נצחונו, את השם ישראל, "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹ-הִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל." כלומר: כשם שנאבקת בפחדייך ובחולשותיך וניצחת, כך תתגבר על כל המכשולים והמבחנים שעוד נכונו לך, ועל כן ישראל יהיה שמך – לנצח נצחים!

יעקב, קורא למקום בו נאבק עם ייסורי נפשו ופחדיו, "פְּנִיאֵל", כי שם נפשו הכירה בפחדיו ובחולשותיו, כשראה את ה' פנים אל פנים, וניצלה.

יעקב – ישראל, חוזר למחנה, אומנם משוחרר מפחדיו הפנימיים, אך עדיין חושש למשפחתו, כי אינו יודע אם פני עשו אחיו לשלום או למלחמה.

כשהוא טרוד בענייניו יעקב מגיע למחנה ואז הפתעה! הסותרת את חששותיו, מפני ש – "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ; וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם"
(משלי י"ט).
עשו הניח את העבר מאחוריו, וכשהוא נרגש רץ לקראת יעקב, "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּו". האחים התאומים שהקנאה הרחיקה אותם, מפני שלא ידעו לתקשר, התאחדו בחיבוק חם, ופרצו בבכי ששחרר את כל החסימות שהפרידו ביניהם. הקלה הציפה את ליבם.

עשו מסרב לקבל מיעקב את המתנות, מפני שהוא מלא מכול טוב.
אך יעקב מתחנן "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ". כשעשו בסוף הסכים לקבל, אבן נגולה מליבו של יעקב. אחרי הפיוס נפרדו האחים איש, איש לדרכו.

מהפרשה למדתי ש: הכוח ליצור שינוי בתוכי נמצא בידי, בחיבור לזהותי ולמשפחתי, ואז מתוך ראיית הטוב אכיר תודה.