תובנות מהפרשה הקודמת: כשיהודה באומץ לב, עמד מול יוסף, גונן על בנימין ותיאר את יעקב אביהם האבל על בנו שאיננו (!), צמרמורת חלפה בגופו של יוסף. אביו חושב שחיה טרפה אותו?! ליבו נשבר והוא פרץ בבכי גדול! העוד אבינו חי? שאל יוסף מתוך כאב שפילח את ליבו כי הבין שהבשורה על מותו הרגה את אביו בעודו בחיים!
כשאחיו הבינו שהשליט הוא יוסף אחיהם, שהשליכוהו לבור ואטמו אוזניהם מלשמוע זעקותיו, נבהלו ופרצו בבכי.
הדמעות – המים שבלב, שטפו את הכעס שהצטבר, מעל לעשרים שנה, בלב יוסף, ופרצו את חומת השתיקה מרגשות אשם, שחסמה את לב האחים שנים רבות.
וכשהכול נשטף והשתחרר המתח, התחזק החיבור, אחים אנחנו!
התובנה: סוד כוחה של משפחה טמון בזהותה, בערבות הדדית, באחדותה וברוחה.
וסוד כוחה של אומה טמון בזהותה, בערבות ההדדית, באחדותה וברוחה! ממשפחה לאומה!
פרשת "ויחי" ממשיכה: כשהאחים בישרו ליעקב שיוסף חי, יעקב התרגש מאוד עד ש: "וַיָּפָג (=התפוגג) לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם."אחרי ההלם יעקב ובניו יוצאים אל הגלות.
כאשר יעקב ויוסף נפגשו, הדמעות זלגו מעצמן ללא מעצור.
מילותיו הכנות והמרגשות של יעקב, ריגשוני עד דמעות, כשאמר: שכעת שהגיע אל השקט והשלווה, הוא מוכן למות: "…אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ…".
ממרום שנותיי נתקלתי לא פעם ליחסי יריבות קשה בין הורים ואחים עד כדי נתק, שברבות השנים לא זכרו על מה כעסו ואם זכרו, מיד הבינו שלהתכחש למשפחה זה כמו להתכחש לעצמנו. שום הון שבעולם לא שווה יותר מרגש משפחתי. על כן, חובה לרצות לתקשר ולהקשיב בקשב נקי, שיעורר את ההבנה שעל אף המחלוקות, החיבור המשפחתי בל ינתק.
משפחת יעקב התאחדה. דווקא בגלות התאחדו! למרות שיוסף לא הסתיר מאחיו שאין כעס בליבו עליהם, אלא רגש מאהבה, אחיו חששו מפניו.
יוסף הושיב את אביו ואחיו בגושן הרחק מבירת מצרים, כדי שישמרו על זהותם ולא ייטמעו בתרבות מצרים. גושן היא מקום פורה. הכלכלה משגשגת, החיים טובים.
בזמן שבני ישראל השתלטו על כלכלת מצרים, שגשגו, ויתעצמו וירבו מאוד. העם המצרי ששילם מיסים גבוהים הגיע לחרפת רעב, רכושם הולאם, נמצא בסכנה קיומית, ובעצת יוסף, נאלץ לוותר על אדמתו ועל רכושו תמורת פת לחם.
רש"י אומר: כאן התחילו זרעי הקנאה והשנאה לנבוט. עליהם עוד נלמד ונפיק לקחים.
יעקב בלב מלא הודיה לה', על שזכה לראות את יוסף ואף זכה לראות את נכדיו, מנשה ואפרים, שלא דמיין את קיומם, הבין שהשנים הרעות שעברו עליו הם כאין וכאפס לעומת הרגע המאושר הזה בו זכה לפגוש את יוסף ואת בניו – נכדיו.
אולם, בראותו את בניו נטמעים בשפע הטובעני של מצרים, נחרד! מפני שהבין שסיר הבשר ישכיח מליבם את נחלת אבות.
מה עשה? פנה ליוסף וביקש ממנו: אל תקבור אותי במצרים, "…וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי… וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם…." יעקב מצווה את יוסף שיקבור אותו במערת המכפלה שבחברון, נחלת אבותיו, ארץ ישראל!
כשיעקב ראה את בני יוסף שלבושם ונימוסיהם הינם בסגנון מצרי, ביקש רשות מיוסף לאמצם לו כבנים.
בערוב ימיו יעקב מברך את בניו. יוסף זוכה לברכה כפולה וגם בניו מנשה ואפרים המשודרגים במעמדם מנכדים לבנים, זוכים לנחלה בארץ ישראל ולברכה. הברכה שיעקב בירך את אפרים ומנשה: "יְשִׂמְךָ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה…", הפכה לסמל לדורי דורות.
להורים רבים בינינו, אחד מרגעי השיא בכל ליל שבת הוא הרגע שבו מברכים את הילדים, "יְשִׂמְךָ ה'…". וכאשר הילדים ישאלו מה פשר הברכה: "והגדת לבנך", היכולת להצניע את כישוריך לטובת אחיך, כפי שמנשה לא קינא באפרים אחיו, כך תגדלו באחוות אחים, ללא קנאה ושנאה, תשמרו על הערבות ההדדית, ותישארו מאוחדים. כי באחדות כוחנו, משפחה ואומה!
חשוב להבין ולהפנים, לאיזה תהומות השנאה יכולה להשליך את הרגש האנושי הטבעי שבאדם, עד ש: "…וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", שהובילה לפילוג ולגלות.
והנה בימינו, ששובנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות היא נס לא מובן מאליו, שוב האגו והשנאה מפלגים אותנו וכמו תהום פעורה מפרידים בינינו.
אין תקשורת, הקשב חסום מלהקשיב ולהבין שאחים אנחנו, הדרך הזאת מעוררת דאגה לבאות, מפני שאם לא נתעורר, נגלה שזו דרך ללא מוצא.
כשבניו סביב מיטתו, כדי לברכם לפני מותו, יעקב במפתיע פותח בדברי נזיפה ותוכחה לראובן, שמעון ולוי. זו תחושה קשה לספוג נזיפות כשאחיהם צופים ורואים את עלבונם.
להבנתי, גם בקבלת מוסר יש ברכה: " יַסֵּר בִּנְךָ, וִינִיחֶךָ; וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁך" (משלי כ"ט). תוכחה זו היא גם שיעור לחיינו שנדע כיצד לנהוג, אך עדיף שהתוכחה תאמר בצנעה ולא בפומבי, פן תגרום להלבנת פנים.
יעקב ניפרד מבניו בברכה, "…אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם".
מדרש תנחומא מסביר: איש כברכתו, משלבת את כל הברכות כדי שכל השבטים (כולל מי שננזף) יזכו לקבל זה מברכתו של זה. כשיעקב סיים לברך, החזיר נשמתו לבוראו. "וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" ונקבר במערת המכפלה.
בסוף הפרשה יוסף מת, לפני מותו ביקש מאחיו להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל – נחלת אבות!
תמה תקופת האבות! ומתחילה תקופת הגלות והשעבוד.
חזק חזק ונתחזק!
אני תפילה! שאדע להעביר לילדיי יקירי ליבי, את לפיד הזהות, הענווה, אחוות אחים, ואהבת הארץ הטובה הזאת העדיפה על סיר הבשר בניכר, ומתוך ראיית הטוב אכיר תודה.
אם ננעלו / עופרה חזה
אם ננעלו
דלתי נדיבים
דלתי מרום
לא ננעלו.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
