תובנות מהפרשות: משה, המחנך, המוכיח והנביא, ממשיך בנאום חייו ומזהיר אותנו מעצמנו ומתחנן: שאם לא נתנהל בענווה ובחמלה לאור הערכים הנשגבים, אבוד תאבדון, כלומר חורבן וגלות.
בדיוק כפי שמשה ניבא: העם כשהתנחל בארץ המובטחת, נתן לשנאת אחים להוביל לחורבן ולגלות בת שבעים שנה, בבבל. וגם בבית שני, שנאת אחים חלחלה וכפי שמשה ניבא, חורבן וגלות שנייה: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ…" זאת גלות אלפיים על ידי רומא, העם התפזר בין העמים. "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ" (דברים כח). אכן כעם יהודי ללא מדינה, ידענו פוגרומים, רדיפות, שנאה יוקדת, ושואה נוראה.
התובנה: שנלמד מהאזהרות ומאוחדים נשמור על ארצנו ועל שורש קיומנו כעם יהודי.
פרשת "וילך" – אותה קראנו בשבת שלפני יום הכיפורים נקראת שבת "שובה" ולא כפי שכתבתי בפרשת "ניצבים". מתנצלת!
משה נמצא ביומו האחרון, לבו לא רגוע, הוא ממשיך עד שבריר השנייה האחרונה של חייו להדריך, להתחנן ולהזהיר שוב ושוב:
"אִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ,… הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן..: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ…"
איך השמים והארץ יעידו? ההוכחה! אחרי שהרומאים רצחו, השמידו ושארית הפליטה התפזרה בין העמים, הרומאים, על מנת שלא תהיה חזרה לעם היהודי לנחלתו, שינו את שמה של ארץ ישראל ל"פלשתינה" ואת ירושלים ל"איליה קפיטולינה". הארץ הזאת הפכה לעזובה ושוממה, אך חזקה מכול חסרונותינו, היא שמרה בכל רגב מאדמתה את ההיסטוריה של בני עמנו, את זיכרון היותנו לעם בנחלתנו, כדי שאיש לא יוכל לבוא ולטעון שזו ארצו לפנינו, חיכתה לשובנו אלפיים שנה.
והראייה: מארק טווין כתב בספרו: "מסע תענוגות לארץ הקודש" בשנת 1869. שמצא ארץ ביצות, שוממה ועזובה. בדיוק כפי שה' הבטיח לנו: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" ( ויקרא כ"ו). אויבינו לא הצליחו להפריח את השממה עד שובנו אליה. השמיים והארץ עדות אמינה ונצחית.
"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם-לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"
ליבי נרגש: אני רואה בדמיוני את משה המנהיג הנאמן, בן מאה ועשרים הנמצא ביומו האחרון, לא מוותר, מכתת רגליו מאוהל אל אוהל ומתחנן שהמילים הנשמעות יחדרו לליבנו, ומלבנו אל הדורות הבאים, ובכל מקום המילים ירצדו מול עינינו ויהיו נר לרגלינו, שנפנים את הטוב במעשינו ואת התוצאות הרעות הנגזרות ממעשינו, אם חלילה נסטה מהערכים הנשגבים, המתנה המתווה דרך ומקנה ערך שקיבלנו, וניתן לחטא היוהרה לחסום את הקשב ולפלג אותנו, בעוכרינו הדבר.
כחברה וכעם חפצי חיים נזכור, ש – "הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים-לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶך", בידינו בלבד!
כל פרשה היא שיעור לחיינו: כמו משה הרועה הנאמן, גם אנחנו כהורים מסורים דואגים לילדינו, משננים שוב ושוב למען יבינו ויפנימו, שלא יתפתו לדרכים עקלקלות, שיזכרו מי אנחנו ומאין באנו. ייקחו אחריות, יתנהלו בענווה, ויביאו לידי ביטוי את כישוריהם, מתוך הערכים הנשגבים שקיבלנו, שיחזקו את תחושת השייכות למשפחה, לעמנו ולמולדתנו.
בשארית כוחותיו משה מתמקד ביקר מכול, והוא: גורלנו והמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת.
האם עם ישראל הקשיב למשה ולאזהרותיו, או שהוא חשב לעצמו: מה הוא מטיף לנו מוסר? העם הקשיב אך לא הפנים ועשה ההיפך ממה שמשה הזהיר אותנו מפניו, והתוצאות מדברות בעד עצמן: גלות ראשונה וגלות שנייה בת אלפיים.
למרות שמשה יודע שהעם יסטה מהדרך, הוא ממשיך להזהיר אותנו מעצמנו, מזחיחות הדעת ומרפיון הרוח אשר יובילו לעבודת אלילים, לשנאת אחים, עד אבוד תאבדון, בתקווה שהעם ישמור על זהותו ויתנהל בחמלה וביראת כבוד.
ואז, "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ." משה העביר את שרביט ההנהגה ליהושע. והכין את העם שיהושע מחליפו יוליכם בכיבוש הארץ, וחיזק את רוחם, "חזקו ואמצו…ה' לא ירפך ולא יעזבך."
משה לא חושב על עצמו ולא חשוב לו שלא יזכרו אותו, מה שהכי חשוב שהעם לא ישכח את המצוות, הערכים החשובים, בזמן התנחלותו והשתקעותו בארץ האבות.
לכן משה ממשיך ללא לאות וכותב את התורה כשירה, כי אהבתו לעם ישראל והדאגה לבאות לא נותנת לו מנוח ולא מרגוע.
למה שירה?
"…לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד-בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה…וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת- …וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא;"
מפני שהשירה מתנגנת בלב, משחררת חסימות, מעוררת געגוע והגעגוע מחזק את זהותנו, מהות קיומנו. והראייה: במשך אלפיים שנות גלות ידענו רדיפות, פוגרומים, הושפלנו ונרמסנו משנאה יוקדת, השירה הזאת התנגנה בלבנו ועוררה בלב כל יהודי געגוע והגעגוע תידלק את החלומות, עורר כיסופים, נכתבו שירים ופיוטים, על הארץ הטובה ועל ירושלים, והפיח תקווה ואמונה שעוד נשוב למולדתנו. בזכות השירה הזאת והאמונה שליוותה אותנו, דורות על גבי דורות, שבנו לארצנו. שובנו אליה היא נס לא מובן מאליו.
אתפלל ש: לקראת יום הכיפורים, נפתח את הלב ונעורר את השירה הזאת, נסלח ונבקש סליחה, ונאחל שנה טובה וחתימה טובה לכל עם ישראל אמן ואמן!
אבינו מלכנו / מן המקורות אבינו מלכנו שמע קולנו, אבינו מלכנו חטאנו לפניך
אבינו מלכנו חמול עלינו, ועל עוללינו וטפינו
אבינו מלכנו, כתבינו בספר חיים טובים
אבינו מלכנו חדש עלינו, שנה טובה. בריאה ומתוקה.
אמן!
צום קל ומועיל!
גמר חתימה טובה לכל עם ישראל!
אסתר פינס
