תובנות מהפרשה הקודמת: יעקב, הממאן להתנחם על בנו יוסף, מסרב לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים. כשהרעב הכריע, יעקב בלב שבור נעתר לבקשת יהודה, הפקיד בידיו את בנימין וצייד אותם בזמרת הארץ.
מהי זמרת הארץ? הניגון של ארץ ישראל! למה היה חשוב ליעקב לצייד את בניו בניגון? הניגון יזכיר להם מי הם ומאין באו, ישמרו על זהותם, על אחוות אחים וערבות הדדית. יצאו בשלום לדרכם וכולם כאיש אחד ישובו לשלום הביתה לארץ ישראל.
משה לפני מותו ביקש שיכתבו את התורה כשירה: "…לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד… בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל …". במשך אלפיים שנות גלות התנגנו בליבנו ניגוניה של ארץ ישראל, עוררו געגוע, חיזקו את זהותנו שלא נתבולל, והפיחו תיקווה עד שובנו מכול התפוצות, עם אחד! למולדתנו.
פרשת "ויגש" – ממשיכה: יוסף בכלא, היה לו זמן לחשבון נפש, שעורר את הבנתו שיש לו חלק בשנאת אחיו אותו. הבנה זו הביאה לשינוי בתוכו שבאה לידי ביטוי בענווה ובהקשבה לזולת, יכולת שלא ניחן בה קודם, מתוך פינוק ויהירות.
כפותר חלומות, פתר את חלומות פרעה, המבשרים שאחרי שנות השובע יגיעו שנות רעב. יוסף בענווה ובאמונה, הציע לפרעה פתרון המונע משבר כלכלי ורעב במצרים ומונה למשנה למלך מצרים.
כאשר הרעב שרר באזור והגיע לכנען, יעקב שלח את בניו למצרים לשבור שבר. יוסף זיהה את אחיו והחל להתנכר להם, כי היה בטוח שאין חרטה בליבם על המעשה הנפשע שעשו לו, מפני שהם רואים בשנאתם אותו, עשיית צדק.
והנה, כשלקח את שמעון כבן ערובה, עד שיביאו את אחיהם הקטן, את בנימין, האחים הנסערים נשאו קולם בתחנונים, באומרם בכאב: "אבל אשמים אנחנו"… "יוסף כאילו הוא שומע את תחנוניו שלו העולים מתוך הבור" (נחמה ליבוביץ). פה יוסף הבין, שאחיו נושאים בליבם רגשות אשם כבדים על מה שעוללו לו.
בשובם עם בנימין, יוסף התרגש למראה בנימין, אך שמר על איפוק. וכחלק מהמבחן לאחיו, הוא מטמין גביע באמתחתו, ומפליל את בנימין כגנב.
יהודה האחראי על בנימין, ניגש אל יוסף ופותח בנאום חייו: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…", הממחיש את השינוי שחל בו ובאחיו.
יהודה בנאום אמיץ, במילים מכבדות וברורות, ללא היסוס, ללא התנצלות וללא הצטדקות, עומד ומגולל בפני יוסף את קורות אותם מאז שהגיעו למצרים.
כמה פעמים יהודה בנאומו חזר והדגיש את המילה אבי/אבינו. ושיתף את יוסף בשיחה הכואבת שניהל עם יעקב אביו: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ…" יהודה בנהמת לב, סיפר על הקשר הקרוב של אביהם לבנימין האח הקטן, כשיעקב סיפר בשיחתו "…כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי…" ועל הטרגדיה שפקדה אותו, שבן אחד איננו, כי "אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו,…", לכן יעקב אביהם לא יוכל לעמוד באובדן בן נוסף.
אני מודה ומתוודה, קשה לי לעצור את הדמעות! יוסף מקשיב בלב נרגש, וכמו בסרט נע צפים בזיכרונו החיים בבית אבא, כנער המתגאה ביופיו ובאהבת אביו אותו על אחיו, שגרם לו לא להקשיב, ולהתנהג ביהירות ושחצנות, שזרעה שנאה בלב אחיו, וניתקה כליל את התקשורת. על הסיוט המחריד שחווה שכמעט ורצחו אותו, שהותיר את נפשו פצועה וכאובה, אך הנאום של יהודה קרע את ליבו!
אביו מאמין שחיה טרפה אותו! זה מה שאחיו סיפרו לאביהם! כעת התמונה ברורה מדוע אביו לא חיפש אחריו. מבטו נע אל אחיו הרועדים מחרטה ופחד, ואוזניו קשובות ליהודה שנתן לו להבין (מבלי לדעת שיוסף הוא העומד לפניהם), שהוא ואחיו מקבלים בהבנה שאביהם אהבו יותר מפני שהוא הבן של רחל האישה האהובה.
איזה פספוס יוסף וודאי חשב לעצמו, כמה הוא כמהה לאהבת אחיו (אין תחליף לאחוות אחים), שזכה לה בנימין והוא, בגלל העדפת אביו אותו והתנהלותו היהירה, עורר בליבם שנאה יוקדת כלפיו וטרגדיה לאביו. אולי בגלל זה יוסף לא יצר קשר עם אביו, וודאי חשש שאחיו ימשיכו להתנכל לו. מי יודע?
יהודה מתחנן בפני יוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין, "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר…עֶבֶד… פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." יהודה ממשיך: זהו פגענו באח אחד, לא עוד! אנחנו אחראים על אחינו בנימין וערבים לשלומו ולשלום אבינו יעקב. כולנו למען בנימין!
כעת יוסף הבין שאחוות אחים (שלא זכה לה בילדותו) וערבות הדדית הם החוסן לאחדות המשפחה, ולאחדותנו כאומה!
כאן יוסף נשבר! המילים הכנות והמרגשות ריגשו את יוסף ועוררו בו ייסורי מצפון על שהמשיך לייסרם: "וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי." ובקול חנוק מדמעות, אמר: אני יוסף, "הַעוֹד אָבִי חָי."
בימינו חובה עלינו להתעורר ולסדוק את חומת הניכור החוסמת את הקשב!אסור לתת לשנאה לפלג ולשסע אותנו, בעוכרינו הדבר. לא חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות כדי לפגוע ולנצח איש את אחיו. באנו כדי לזכור, "אבל אנשים אחים אנחנו". עם אחד וגורל אחד!
האחים בהלם מוחלט! שתקו! נבהלו מיוסף וחששו מנקמתו.
יוסף בלב חומל ונרגש התחנן שיאמינו לו שאינו כועס אלא אוהב. אחרי ההלם התנשקו ובכו. ולבקשתו, האחים יצאו השכם בבוקר, עמוסים בשפע של טוב, והביאו את הבשורה הטובה ליעקב אביהם.
שיעור לחיים: אדם גם אם ירחיק נדוד תמיד ישוב בלב מלא געגועים לבית הוריו, לזיכרונות ילדותו, למנהגים, לערכים ולמסורת, ובפרט שכשעוצבה אישיותו היה עטוף בדאגתם ובאהבתם של הוריו שכה אהב.
מהפרשת למדתי ש: היכולת לסלוח ולמחול היא עוצמה, הפותחת את הלב ואת הקשב ומתוך ראיית הטוב נכיר תודה.
השכם השכם בבוקר/ רחל שפירא
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
