
"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – ״כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ בִּמְקוֹמוֹ, לְפִי רְשׁוּת הַמִּתְקָרֵב״ [ימימה אביטל]
במהלך השיעור אחת הבנות הסבירה שהיא כל הזמן בנתינה טובה: ״אני דואגת לכולם, אני רק
במהלך השיעור אחת הבנות הסבירה שהיא כל הזמן בנתינה טובה: ״אני דואגת לכולם, אני רק
מתחילים מפגש בוקר, רוב הילדים כבר התיישבו אני מחכה תוך כדי שירה לאחרון הילדים. לאחר
השנה שנת שמיטה, כולנו מוזמנים ״לשמוט״ מעצמינו הרגלים שלא מקדמים אותנו ולכאורה חיזקו אותנו. שימו
הייתה לי שיחה מעניינת עם אשת חינוך שאני מאוד מעריכה, היא שיתפה אותי באתגרים מול
״אני לא רוצה כלום רק שקט, פעם הייתי רצה אחרי ההישגים, רציתי להשיג את החברה
בעקבות נושא שעלה בשיעור, אחת הבנות התקשרה אלי ושיתפה שהיא לעולם לא תהיה שמחה: ״עשיתי
בואו נברך לשלום, עם חיוך את הילדים המקסימים המגעים לגן כיתה, בואו נדרוש בשלומם, נדרוש
באחד השיעורים אמא לתינוק שיתפה: שלא סיפרו לה כמה קשה מלאכת האמהות, היא לא מצליחה
לאן שנלך, לאן שנפנה תמיד נישא זיכרונות מהשורשים שלנו, עברינו, ילדותנו, החינוך שקיבלנו, ההרגלים שלנו,
דווקא בימי בידוד חברתי, סגרים, מסכות ובידודים, מצאו עצמם קבוצת הורים (ואנשי חינוך) מזכרון יעקב