רגע לפני שילדינו יוצאים לחופשת הקיץ וחלקם יחפשו את עצמם, שמעתי הרצאה מרגשת של ד"ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר ילדים ונוער. בהרצאה היו שלוש עצות שמאוד התחברתי אליהן.
כאשר מתחילים ללמוד ימימה, כל לומדת בטוחה שרק היא חווה עומסים ואף אחד לא יכול
השנה הייתה השנה הרביעית של המכינה, והשנה הראשונה בה המכינה מוכרת ע"י המדינה.
ימימה אומרת שחשוב שניזכור, "אָז תִּזְכְּרִי״ כמו שהטל לא נופל כך גם העוצמות שלנו, הן
ילד משחק בגן עם חברים לפתע, מתחיל לבכות, הילדים שסביבו לא מבינים מה קרה, צוות
אחת הבנות הגיעה לשיעור סוערת ולא הצליחה להירגע. בחוויה שלה נעשה לה עוול, תוך
״תֵּשֵׁב לַחֲשֹׁב״ משפט שרוב המחנכים משתמשים בו – הורים/צוות גננות/מורים ועוד. מה עומד מאחורי המשפט הפופולרי הזה, האם הוא באמת משרת את המטרה?
איזה כיף לקבל מחמאות מהסביבה וכמה הם מכניסות שמחה. ימימה אומרת שזו שמחה רגעית ולמה?
מתוך 257 רשויות בישראל, רק 10 רשויות זוכות לפרס הייחודי – "פרס החינוך הארצי". לאחר שנבחרו הרשויות מתוך מחוזות המשרד, התקבלה ההחלטה הסופית על-ידי וועדת הפרס. מנימוקי הוועדה: המועצה האזורית חוף הכרמל "מובילה לשיפור משמעותי בהתמדת התלמידים, ומקדמת הכלה ושילוב של תלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחד במסגרות רגילות."
״תֵּשֵׁב לַחֲשֹׁב״ משפט שרוב המחנכים משתמשים בו – הורים/צוות גננות/מורים ועוד. מה עומד מאחורי המשפט הפופולרי הזה, האם הוא באמת משרת את המטרה?
